על האש עם הגורה והחברה הירוקים

"ועכשיו תורך". רפאל עצמו מתחיל להשתנות. אין דבר כזה קרינוס לא מרשים, אבל אין ספק שהוא נודף פחות עוצמה וזעם. רפאל מילל אל הירח [ומקבל נקודת זעם מכך שעשה זאת]

קולקי נראית די נבגדת כשהמחסה שלה הופך למפלצת פרוותית בגובה שלושה מטרים. היא נרתעת לאחור, חסרת מחבוא ומבוהלת, בעודה צופה בשינוי מתרחש. בסופו, היא מביטה בריה שלה בין שילוב של יראה והערצה. תוך נשימה עמוקה, היא עוצמת את עיניה. פניה נחרשות קמטים של מאמץ בעוד היא משקיעה את כל ריכוזה בלגדול, להיות חזקה ומפחידה ופרוותית יותר. ואכן, תוך אנקת כאב קטנה, גופה מתארך ומתעבה. תווי פניה הופכים לגסים, אך ניצני הפרווה השחורים-אדמדמים שמופיעים לרגע, נכשלים לגדול. היא נותרת בגלאברו קטן ודק יחסית, בעל שיער כהה מהרגיל שנשפך במורד כתפיה וגבה. פניה בעלות צורה מאורכת יותר, אך לא באופן הזאבי הרגיל. יחד עם העיניים הצהובות שלה, שגדלו והתעגלו ונעשו בורקות יותר, נוצר מראה רפטיליאני-משהו ולא נעים למדי. היא מביטה בעצמה, הבעתה מוכת הלם.

"מעולה" מעודדת המפלצת שמולה. כה זרה אך כה בבירור רפאל. "תדחפי עוד קצת. חץיללי ללונה ותרגישי אותה ממלאת אותך"

עיניה נתלות במחנך שלה, ואז בירח. היא נראית מבוהלת למדי אך מתאמצת להישאר מרוכזת. בבליעת רוק כבדה, היא נמתחת ומיללת לשמיים. הצליל מתחיל מקרטע, לא ברור. אך ככל שהוא ממשיך הוא מתמלא בכוונה ומעמיק. גופה של הגורה משתנה שוב, בהתעוותות כואבת אך מוכרת וטבעית. הפרווה שבה ובוקעת מעורה, קצרה וצמודה לגוף. היא מתארכת וגדלה עוד ועוד, הולכת ומתעבה, טפרים ארוכים ושחורים מגיחים מאצבעותיה, ובגדיה נספגים לגופה- מלבד הפונצ'ו, שגדל איתה. אך באותה העת, חלק מהפרווה שלה, במיוחד באיזור הכתפיים, סביב גבולות הפנים ובצלעות, נבלעת על ידי קשקשים בגווני אדום וכתום בהיר. קשקשים רחבים ורכים יותר מכסים את צידו הקדמי של הצוואר שלה, ומשתפלים אל מעבר לגבולות הפונצ'ו, אל הבטן ונמשכים עד חלקו התחתון של הזנב. ניבים ארוכים, לבנים וחדים מתארכים יותר מניביו של כל זאב, עד שהם מבצבצים מפיה. ולמרות שאין שום סימן לכך שהם מכילים ארס, על פי מראם ניתן לנחש שככה זה היה אמור להיות.
כשהיללה מגיעה לשיאה, המראה נחשף במלואו. הגורה הקטנה בתור קרינוס שחור ואדום, דק וארוך, בעל עיוות נחשי שלא קל לעכל. כאשר הצליל נגמר, והיא מורידה את ראשה, ניתן לראות שעיניה כולן נבלעו בצהוב עמוק, נטולות לובן, חצויות רק בידי האישון הדקיק. לשון מפוצלת מתגלה בפיה- למרות שקשה להיות בטוחים שהחלק הזה לא היה ככה גם קודם. היא מביטה בעצמה שוב. שוב, לחלוטין בהלם.

רפאל ניגש אל התיק שלו ומוציא מראה גדולה למדי, הוא מסתכל קודם על עצמו, ואז מראה לקולקי את עצמה

הגורה נבהלת לרגע מהדמות המאיימת, אך הסקרנות גוברת במהרה. היא ממצמצת כמה פעמים, מטה את ראשה, נוקשת על המראה, לפני שהיא מחליטה שבהחלט מדובר בבואה של עצמה. ואז חיוך קטן, מעט חושש, מופיע על פניה- כשהיא בוחנת את הקשקשים המכסים את צווארה בעניין.

"את מרגישה את הזעם עולה בך קולקי? זו היא צורת המלחמה. צורת הרס. תמיד צריך להיות מוכנה ללבוש אותה. היא תציל את החיים שלך ושל חבריך".

סולנום מהנהן בהתלהבות בעודו משתנה להיספו לא גדול מידי, שנראה כמו תמונת הפרופיל. הפרווה שלו נהיית ירוקה ועוותה, ומברכיו מבצבצים קוצי עץ ארוכים. באותו אופן, הניסים הפרא היסטוריים שלו נראים מעט כמו עץ לבן ומוכתם.
הוא מקשקש בזנבו בשמחה, למראה הצלחתה.

היא מהנהנת לדברי המחנך שלה, ונראית די נרגשת מכל הסיפור. באופן מגושם, כמעט תינוקי, היא מתרוממת לעמידה ומנסה לצעוד סביב. תחילה על שתיים, ואז לרגע על ארבע, ואז שוב על שתיים. במהרה היא מצליחה להבין את דרך התנועה המעט מזדחלת שטבעית לצורה הזאת. עיניה, האפילו יותר מלחיצות מבדרך כלל, מביטות במחנך שלה בתקווה לדעתו.

הוא מהנהן בהערכה. "איך זה מרגיש לך?"

היא מביטה לרגע בידיה, חושבת, ואז משיבה: "גדול."

סולנום יושב בשקט, בוחן בעניין את ההתקדמות שלה. הוא מקשקש עכשיו טיפה יותר בזנב ממקודם, דבר שגורם לחול סביבו לעלות מעט.

"את מרגישה את הזעם שלך"". זו הצהרה של רפאל. לא שאלה.

"איך יודעים?"

"את מרגישה. הוא מבעבע בתוכך. הצורה הזו קוראת לזעם". רפאל נע. מהר משרגליו אמורות להניע אותו. הלשון שלך טועמת לרגע ריח מר וחריף - הריח של זעם. "בצורה זו הזעם בא אלינו בקלות. אנחנו מאבדים עליו שליטה בקלות".

סולנום נדרך טיפה כשגרין פינגרז מדגים שימוש בזעם, מוכן לקפוץ אם משהו ישתבש.
"זעם דבר חשוב לנו, אבל גם מסוכן. יכול להיות חבר הכי טוב, או אויב רע." הוא נוהם. "אבל אצלכם הוא... לא מאבד את זה. לרוב." הוא עדיין מקשקש בזנבו, אבל הפעם החיוך שלו חושף מעט ניבים. כאילו שהוא אומר 'אצלי זה לא ככה.'

היא מסתכלת למטה, אל בית החזה שלה, כאילו מחפשת לראות משהו מבעבע ומאוכזבת מהתוצאות.
"כמו במוט. עם טארוס." היא עונה בשקט.

"כן". רפאל קובעץ "יש גארו ששיכורים מהכוח שלהם, אחרים מפחדים ממנו. המפתח הוא לשחרר את השליטה במתינות. להיות האדון של עצמך".

"איך עושים את זה?"

"א..." סולנום מתחיל לומר משהו, אבל עוצר מעצמו, ונותן למחנך לענות קודם.

"לא לא. תמשיך. אתה אהרון. הדעה שלך על זעם חשובה".

בשבריר שנייה גוף ההיספו הגדול שלו מתקווץ חזרה לצורת ההומיד, והוא יושב על הרצפה, מול שני הקרינוסים, וכשהוא סופר את העצות שלו הוא מרים הצבעות באוויר בהתאם למספר ההעצה.
"אחד - תרגול. לדעת איך הוא מרגיש, במיוחד כשאתה עומד לאבד שליטה. ככה יותר קל להיות מוכן.
שתיים - להבין שהוא לא אויב שלך. זה שינוי שצריך לעשות בתפיסה. את צריכה לדעת שהוא מסוכן, אבל הוא גם שימושי, ולהבין איך, מתי וכמה להשתמש בו. הייתי יכול להדגים עכשיו כל כך הרבה דברים שהוא נותן לי לעשות, אבל הסיכון לא שווה את התועלת, אז אני אוותר על זה כרגע.
שלוש - וזו דעה שחלק מהשבטים לא יסכימו איתי לגביה, אין סיבה לא לרמות. מריחואנה, או אפילו המשחה הזו," הוא שולף צנצנת קטנה עם משחה לבנה, "גורמות לזעם... להרגע, בכמויות מספיק גדולות. לפעמים את תעדיפי להיות טיפה מטושטשת מאשר להסתכן באיבוד שליטה. זה נקרא לרמות כי זה לא באמת דרך לשלוט בו... אבל זה עוזר." הוא בוחן את קולקי, נותן לה רגע לעכל את מה שאמר, ואז שואל "מבינה?"

"אני לא בטוחה." היא מודה.
"עד עכשיו זה הגיע ממש רק כשפחדתי."

"הזעם מנסה להגן עליך. זה אחד התפקידים שלו. אבל זעם יכול גם לסכן אותך. חשוב לדעת מתי לשחרר אותו ומתי לעצור אותו".

"איך יודעים? יש עוד דרכים להביא אותו חוץ מלפחד, או לילל לירח?"