מפגש תולע, קולקי ואסלן, 07.12.2018, ערב

אסלן יושב בזולה מאולתרת, הרצפה והתקרה עשויות מרפסודות. הקירות מבד וסנדות, ובמרכז קערת מתכת גדולה ובה מדורה. הוא יושב ליד המדורה ומכה בעדינות באצבעותיו על תוף קטן בקצב איטי ושקט. במדורה יש גושי נייר כסף.

תיפוף התוף ממלא את האוויר, מכסה תחילה על קולות הצעדים המתקרבים. אך צעד לא נכון, שמפצח ענף לא נכון, בדיוק ברווח בין הצלילים, חושף את הימצאותו של דבר מה בדיוק מאחוריו.

התוף עוצר לרגע: "בואי בואי." הוא אומר בשקט וחוזר לנגן.: "ציפיתי שתעברי ליד. רוצה לשבת?" הוא שואל

דממה נשמעת לרגע, ואז קולקי צועדת אל טווח ראייתו. הנערה הקטנה לבושה בפונצ'ו ושארוול צמר עבה, אוחזת במפזר חום נייד בידה האחת ובבובת זאב צמרירית בידה השנייה. שערה החלק נופל על עיניה הנחשיות. לרגליה, נעלי ספורט מודרניות לחלוטין. היא מהנהנת בביישנות, ומתיישבת לצידו.
"זה מאוד יפה." היא אומרת בקולה השקט, ומחווה על התוף באפה.

הוא מגיש לה את התוף לאט: "רוצה לנסות?" הוא מציע.

היא מופתעת, אך מחייכת ומהנהנת הנהון קטן.

"נו, אז למה את מחכה?" הוא שואל-מתגרה, "קחי אותו."

היא צוחקת צחוק קטן, אולי בפעם הראשונה מולו, ולוקחת את התוף באצבעות רכות ועדינות. מגעה הוא של אומן ששב לכלי עבודתו אחרי פרידה ארוכה- לוקח לידיה מעט זמן לשוב ולהתרגל, אך כשהן מצליחות, היא מפיקה קצב שבטי נעים. תוך כמה שניות היא כבר משיגה בחזרה את ביטחונה בו ומתחילה לשחק בווריאציות שונות על המנגינה הבסיסית, אך הצליל נשאר ראשוני ובסיסי למדי. קולקי נראית מאושרת.

אסלן יושב עם חיוך דבילי על הפרצוף שלו ומסתכל עליה בשקט.

היא ממשיכה לנגן עוד כמה רגעים, שקועה בתוך המנגינה הפראית. הקצב מתגבר, כמו מתקרב לשיא כלשהו, וקולקי נראית כאילו היא ממש מתכוונת לעשות משהו- כנראה מסוג הדברים שעושים כאשר מנגינה מגיעה לשיאה, אך בערך אז היא מבחינה במבטו עליה ולחייה מוצפות סומק. היא מסיימת את הניגון עם עוד כמה טפיחות, ומניחה את התוף בצד.
"אתה הכנת את זה?" היא שואלת בשקט, מחווה על כלי הנגינה.

"הו, לא. אני לא יודע להכין כלים כאלו... אם כי הייתי שמח ללמוד!" הוא אומר מחכך את עורפו.

"אתם לא לומדים להכין הרבה דברים." היא ספק אומרת, ספק שואלת.

"יש אמת בקביעה שלך. אבל היא גם לא נכונה." הוא אומר בהתגוננות קלה: "אני לא יודע להכין כלי נגינה או גרביים..." הוא אומר, מתגרה: "אבל אני יכול להכין דברים אחרים..." והוא נראה מהוסס טיפה פתאום.

ההתגרות עובדת. ניצוץ נדלק בעיניה של קולקי.
"כמו מה?"

"טוב.... אמם..." הוא אומר ומתכווץ טיפה: "שום דבר מיוחד...."

DO YOU EVEN EMPATHY:

כמו כל אוקטנה טובה שמנופפים מולה בסוד, בצורה בה אדם עשוי לנופף בחתיכת בשר עסיסית מול כלב רעב, קולקי נראית על סף הזלת ריר.
"מה אתה יודע להכין? בבקשה. אני מבטיחה שלא אספר לאף אחד."

"טוב..." הוא אומר ונאנח: "אני בונה נשקים." הוא אומר באכזבה ועצב גדולים.

היא נראית מופתעת.
"איזה מן נשקים?"

"מהסוג הרע... כאלו שרק אנשים רעים משתמשים בהם."

"איך נשק יכול להיות רע?" היא שואלת בשקט.

"שמעת על אמנת ג'נבה?" הוא שואל.

היא נדה בראשה לשלילה.

"יש נשק, כמו קשת, כמו סכין, כמו רובה - אלו כלים. הם לא רק נשקים, את בטח מכירה כמה שימושים לסכין חוץ מלחימה .. נכון?" הוא שואל אותה.

היא מהנהנת.
"סכין טובה לפשוט עור, יותר מלצוד."

"יש נשקים, שנוצרו עם המטרה הברורה להגנה, או להתקפה. בעיקרם אין להם שימוש ייעודי אחר. כגון המוקש - את שמה אותו, ומי שדורך עליו הולך להיות עם יום רע מאוד. לא משתמשים בהם לציד, לא בונים איתם.... או שהם מגנים, או מיושמים כנשק. את יכולה לחשוב על עוד משהו כזה?"