קולקי והצל, 8.12.18

'אל עפר תשוב' יושב בקאיירן, מתפעל בור קטן ובוער. הבור מלא בעץ בוער ומתפצח, בליווי כמה צמחים שרופים שנזרקו פנימה על מנת להעניק קצת ריח.
עליהם נחה רשת מתכת שעליה רצועות בשר מתבשלות.
הוא לבוש במכנס ג'ינס שחור וחולצת טריקו שחורה, לרגליו נעליי עור שחורות.

לא רחוק ממנו, מבין העצים, מגיחה דמות קטנה עטויה בפונצ'ו צבעוני מצמר. בידה האחת היא מחזיקה מפזר חום נייד, בידה השנייה מגש ועליו קנקן תה וחבילת עוגיות מצופות שוקולד. שערה החום נופל, חלק כמו נייר, על כתפיה וגבה. לרגליה מכנסי צמר עבים וזוג נעלי ספורט שבניגוד לכל דבר אחר בהופעתה, נראות מודרניות לחלוטין. היא מבחינה בו ובמדורתו במהרה, עיניה מביטות בו, מבריקות במידה לא טבעית. כמו עיניו של זוחל. היא נראית סקרנית, אך מעט חוששת.
"שלום." היא אומרת בקול חלש מאוד, שבקושי ניתן לשמוע. "אתה... שומר על הקיירן?"

הראגאבאש מביט בה בעניין, בוחן את עיניה המבריקות בעניין.
"ברגע זה אני אוכל ארוחת צהריים, תרצי להצטרף?"

היא מביטה בו לרגע ארוך, ואז במגש, ואז שוב בו. מהססת.

"הוא מביט בה בחזרה ומחייך חיוך מעט מוזר ולא טבעי, "יצא לי לראות אותך. את מסתובבת לפעמים צמודה ל'גרינפינגרז נכון?"

"הוא המחנך שלי." היא מאשרת.

"עוד גורה? טוב לדעת שיש דם חדש בקאיירן.
מה דעתך שנציג את עצמנו כראוי?
דמי דומיניק קספרסקי, אל עפר תשוב, ראגאבאש לאדוני הצללים, אומגה ללהקת אש הצפון וחבר בספט ישראל."
הוא מגיש את ידו ללחיצת יד.

היא בוהה ביד שלו לכמה שניות, לא בטוחה מה לעשות בה, אך אז מוותרת ומישירה את מבטה אל דומיניק- גם אם לא יוצרת קשר עין. הוא יכול לראות את עיניה כעת. צבען צהוב בוהק, והאישון במרכזן מחורץ, כמו עיניו של נחש.
"אני קולקי, או סהר. בת לנחש. מדמו של 'רואה מבעד לאפלה', שומר הביין. גורה שאמאנית לדם האוקטנה, תחת חינוכו של ריה גרינפינגרס. ו... אני אמורה להביא תה ועוגיות לשומרים."

הוא בוחן את עיניה הייחודיות שנחשפו אליו, וניצוץ של הבנה מופיע בעיניו כשהיא מציגה את עצמה.
הוא שולף אולר שוויצרי אדום, משחק בו מעט ומוציא את זכוכית המגדלת, מציץ על הבשר שעל האש.
"קולקי... זה ירח בשפת אימך?"

העיניים המוזרות גדלות, ומתקבעות על האולר בכל עוצמת הסקרנות של אוקטנה.
"לא, אבל דומה. כסף."

הוא מבחין בסקרנות שלה ומשחק בו מעט בידו, סוגר את זכוכית המגדלת ומוציא את הסכין הקטנה.
הוא דוקר חתיכת בשר ומגיש לגורה את החתיכה, מקרב את הכלי האדום לעיניה.
"מעולם לא ראית אחד כזה?"

היא נדה בראשה לשלילה באיטיות, מניחה את מפזר החום על הקרקע, ושולחת יד זהירה קדימה. פחות למען הבשר, ויותר למען העברת קצה אצבעה על להב הסכין.

הוא שותק במשך כמה שניות ואז אומר "אם תצמידי את האצבע יותר להכין או תפעילי יותר כוח את תיחתכי, הסכין חד מאוד."
הוא מושך את ידו בחזרה אליו, אוכל את חתיכת הבשר וסוגר את הסכין.
"רוצה לראות מה עוד יש באולר?"

היא מהנהנת באיטיות.

הוא פותח מקל ספירלי מתכתי באורך של בערך 8 סנטימטרים, הקצה של נראה חד (פותחן בקבוקי יין).
הוא מקרב אותו לגורה, לא ברור אם מציג בפניה או מגיש לה את האולר.

היא שוב שולחת את ידה קדימה, הפעם באופן זהיר יותר. אם הוא יניח לה, היא תעביר את קצה האצבע שלה סביב הספירלה באיטיות.
"מה זה?" היא שואלת בשקט.

"זה נועד לפתוח בקבוקי יין, הפקק שלהם עשוי משעם והדרך היחידה למשוך אותו החוצה היא לתקוע את הספירלה הזאת בתנועה סיבובית פנימה, ולמשוך.
את רוצה לשבת, סהר? את לא צריכה את מפזר החום, האש תחמם אותך."

היא מביטה למגש, ואז לשמיים, ואז למדורה, ונראית כאילו היא מקבלת החלטה. היא מתיישבת ברכות, עדיין לא מרפה ממפזר החום אך מניחה את המגש על הקרקע לידה.
"מה זה יין?"

הוא פותח את הסכין שוב באולר ומוציא את חתיכות הבשר, מניח אותן על אבן שטוחה שניקה מעפר.
הדממה מרחפת מסביבם לכמה שניות שבהן הקול היחיד שנשמע הוא התפצחות הפחמים ורשרוש הלהבות.

לאחר שהוא מסיים הוא פונה אליה ועונה "יין? יין זה משקה אלכוהולי שעושים בדרך כלל מענבים, אם תרצי ואם המחנך שלך ירשה אני אשמח לקנות כמה סוגים ונעשה טעימות.
אם לא אכפת לך שאני שואל סהר, בת כמה את?"

"זה החורף השבע-עשר שלי. וטעמתי אלכוהול כבר, זה מוזר."

"יצא לך לטעום אלכוהול או לשתות אלכוהול?"

"כן. ריה נתן לי לטעום..." היא נעצרת רגע בשביל להיזכר במילה. "ס-י-י-ד-ר. זה לא היה טעים."

"אנשים לא שותים אלכוהול רק בשביל הטעם, האלכוהול נותן תחושה מוזרה.
אני לא בטוח איך להסביר את זה, אבל זה משמח ומקהה את החושים. הבנת?"

היא נדה בראשה לשלילה

הוא מגרד בראשו ואז נצנוץ של רעיון מבזיק בעיניו.
הוא מחייך חיוך קטן, "את מבינה קצת ברעלים?"