4.1- אל פלדה תשוב

רואהן בדיוק יצאה מאימון במטווח בקיירן. על הכתף שלה תלוי רובה ציד ישן, והיא הולכת ברוגע בקיירן, נהנית משמש החורפית.

היא מוצאת בדרכה ראגאבאש אקראי כמו שקורה לכולנו לפעמים.
הוא ישב על הקרקע וינקה את אקדח בדממה.

רואהן נראית שמחה להתקל בו. היא ניגשת אליו ומברכת אותו לשלום.

הוא מביט בה במבט מעט קודר, "בוקר טוב, לב פלדה."
הוא זז מעט, מפנה לה מקום לשבת על ידו.

היא מתיישבת לידו, שולחת את היד שלה להוציא משהו מהתיק שלה באוטומטיות, מתחרטת ומחזירה אותה בלי להוציא כלום. "מה קרה?"

הוא מבחין ביד ולא מגיב, "לא קרה דבר.
ומה איתך? את נראית במצב רוח הרבה יותר טוב."

"חזרתי מהמטווח" היא עונה לו עם חיוך קטן. "וגם, אני חושבת שאני מתחילה להתרגל למדינה הזאת יותר."

הוא מהנהן בעניין אך לא יחזיר חיוך.
"כן... שמעתי שאתם רגילים לאזורים עם יותר... טבע.
ואני מניח שגם בינך לבין קיאן המצב קצת יותר טוב?"

"הצלחתי לשכנע אותו להקטין את הטריטוריה, אבל מאז שהגענו לפה המצב שונה. פעם היו פחות ויכוחים" היא אומרת ופניה מתקדרות.

הוא נאנח, "כן... פעם היה יותר קל.
ישראל היא מקום נוראי, אולי היה כדאי שכולנו לא היינו באים לפה מלכתחילה."

רואהן מהנהנת. "למה הגעת לכאן?"

"בכנות? כי פגשתי שני פנרירים שהטוטם שלהם צירפה אותי ללהקה שלהם בלי לשאול אותי, כי ככה היא רצתה.
אז החלטתי לתת לזה הזדמנות ולראות מה יש לישראל להציע לי.
ביינתים אחד מהם מת והשני חזר לשוודיה."

"אז למה אתה נשאר כאן עכשיו?"

"זו שאלה מצוינת. אני מניח שבשביל הלהקה שלי.
למה אתם נשארים פה? הבאתם לכאן את כל המשפחה שלכם, למה לקחת את הסיכון?"

"שלחו אותנו לפה כדי לעזור" רואהן אומרת ונעה במקומה בחוסר נוחות. "כאן אנחנו יעילים יותר מבאירלנד, התולע פה חזק. וגם, המשפחה שלנו מוגנת, הקטנו את הטריטוריה והולכים להוסיף לה עוד הגנות, בפיזי ובאומברה."

הוא נאנח בעייפות, "אני מקווה מאוד שהיא מוגנת, אין דבר שאני רוצה פחות מאוד הרוגים פה."

"דיברתי עם קיאן, הוא אמר שהוא ידאג להוסיף הגנות. גם הטריטוריה המצומצמת יותר קלה להגנה, אני תיכננתי את הגבולות שלה ולקחתי את זה בחשבון"

לא נראה שהוא קשוב במיוחד למה שהיא אומרת, "מצוין. אני שמח שהצלחת לעשות מה שצריך לעשות."

"אני לא יודעת עם מה אתה מתמודד כרגע אבל הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה" רואהן אומרת בשקט.
אחר כך היא מושיטה את היד לתיק שלה, הפעם מוציאה ממנו את הבד החצי תפור, ומתחילה לתפור בשקט לידו.

הוא מביט בה במבט מוזר, מעין חיוך עצוב ונוסטלגי.
"לכל אחד יש בחיים אירוע מכונן, האירוע שגורם לו להבין שאף פעם, שום דבר לא יהיה בסדר.
אני מאחל לך שהאחד שלך לעולם לא יגיע, לב פלדה."

הוא סוגר את אקדחו ומחווה אל עבר הרובה שלה עם הפלנלית השחורה מפיח בידו, "צריכה ניקוי?"

היא מניחה את התפירה שלה ומסתכלת אליו. "היו רגעים שחשבתי ששום דבר לא יהיה בסדר. זמן עובר ולומדים לחיות עם המשקל של זה."

הוא מרים גבה, "אני חיי עם המשקל של זה.
אני לא בדיכאון או עומד לבכות ולרוץ לגאליארד אקראי לשמוע סיפור מנחם, אני פשוט מציין עובדה.
הגארו משתנה, הוא סובל, ואז הוא מת ומתגלגל שוב."

רואהן שותקת כמה רגעים.
"לא יודעת, אני מעדיפה לחשוב שדברים יסתדרו. זה הסיבה שהצלחתי להמשיך קדימה."

הוא מביט בה בעיניים קרות וחלולות, "תרצי ניקוי לנשק?"

"כן, תודה" היא אומרת, מעבירה לו את הנשק וחוזרת לתפור בדממה.