נחש ואריה: קולקי וקיאן ב8.1 בקיירן

"דעתי?" קיאן שואל אותה. "דעתי לא משנה כלל ולא אמורה להיות לי דעה על החינוך שלך. אני יודע שאת אוהבת אותו והמחנך שלך הוא סהר ירח פוסטרן חכם, ואני מאמין שיכול לחנך אותך היטב. השאלה, היא, לאיזה כיוון את רוצה ללכת? אוקטנה או מהלכי הזכוכית?"

"אוקטנה, כמובן."

קיאן מעט מופתע, "למה?"

"חונכתי לערכיו של האוקטנה כל חיי. זה הייעוד שלי."

"אני זוכר שאמרת לי שלא היו גארו מהאזור שבאת, נכון?" קיאן שואל אותה ונראה לא בטוח. "יצא לך לפגוש גארו אוקטנה בעבר? מלבד עורו של נחש? לכמה זמן? תעני לשאלות שלי כמו התשובות שאת רוצה לשמוע לשאלות שלך, בבקשה."

"לא היו גארו רבים בטריטוריה ממנה באתי, אבל היה את הסבא הגדול שלי; רואה מבעד לאפלה, תיאורג' את'רו לאוקטנה. חזיתי בו עורך את הטקסים הגדולים בכל שנה, טהחוכמה שלו תמיד הנחתה אותי ואת המשפחה שלי.

קיאן מהנהן. "בסדר גמור, אבל את יודעת, הרבה מאוד מהדברים שאת לומדת עכשיו על הטכנולוגיה והעולם האנושי, אלו דברים שהאוקטנה, ששומרים על המסורת והדרכים העתיקות, בחרו להימנע מלהשתמש. אצל האוקטנה אין את הדברים הללו."

"אני יודעת. באתי משם. אבל אני גם נשלחתי לכאן, על ידי סבי, שהיה זה שבחר להגן על הטריטוריה בה גדלתי מפני הדברים האלה מלכתחילה."
היא משכשכת אצבעותיה במים, מביטה אל תוכם בסקרנות.
"הרי לא היית משחרר דג מהשלולית, אל תוך זה-" היא מחווה לים. "אם לא היית רוצה שהוא ישחה, נכון?"

"ולמה הוא שלח אותך אל גרינפינגרס באמת?" קיאן שואל אותה בעניין. "לאן הוא רוצה שהדג ישחה? איך הם מכירים?"

"המחנך של ריה היה בן רחוק לשושלת שלנו, אבל הוא וסבי מעולם לא נפגשו. ובאשר לדברים האחרים..." היא מצחקקת צחקוק קטן. "גם אני מאוד רציתי לשאול את השאלות האלה... אבל אף אחד לא היה עונה לי. אני צריכה לגלות את התשובות בעצמי- וזה חלק הרבה יותר גדול מהמסורות של האוקטנה מאשר התנזרות מטכנולוגיה, אני חושבת."

קיאן נראה מתרשם. "אין ספק. את מאוד חכמה בתור גורה." הוא מחמיא. לאחר מכן לוקח את חכת העץ שלו ומתחיל לשים פיתיון על הקרס. "רק קחי בחשבון, שמשחררים דג במים, מישהו יכול לדוג אותו. תחשבי מה המסלול שלך ואחר איזה זרם לעקוב ומאיזה זרם יש טורפים. ובעיקר, תשאלי שאלות. את מאוד טובה בזה. תנסי לראות כל זוויות המבט שקיימות על דברים."

היא מהנהנת, ושותקת לכמה רגעים ארוכים לפני שהיא שואלת,
"והזווית שלך היא שאני צריכה להתרחק מהטכנולוגיה, נכון?"

"הזווית שלי לא רלוונטית וזה חשוב לזכור את זה." קיאן אומר לה ונראה כי חשוב לו להוסיף סייג. "הרבה גארו חושבים הרבה דברים. אפילו בשבט שלי, פיאנה, שאנחנו משפחה, יש הרבה פערים והבדלים. אבל לשאלתך, כן. אני חושב שאת לא צריכה להיות כל כך קרובה לזה."

"הדעה שלך רלוונטית, אם אני רוצה לשמוע כמה שיותר." היא מציינת. "למה אתה חושב ככה?"

"התחלת להסתובב הרבה עם מלבוש מודרני, נכון?" קיאן מסתכל עליה ואומר בקול של 'זה יסביר את הכל'. "יש לך אחד מהם במקרה?"

היא מחטטת מעט בתיק שלה, ומוציאה משם צעיף צמר בצבע קרם. רגע לפני שהיא מושיטה אותו, היא נעצרת.
"אתה... לא מתכוון להרוס אותו, נכון?"

"לא, לא. אין לי כל עניין בלהרוס את הרכוש שלך." קיאן אומר לה בחיוך. מחכה שהיא תתן לו את הדבר.

תוך נשימה עמוקה, היא מושיטה לו את הצעיף.

הוא מחפש מייד את תווית היצרן. זאת שמעידה ממה זה עצוי ומאיפה זה עשוי.

הצעיף הגיע מפוראבר 21. כתובים עליו דברים רגילים של צעיף. הוא יוצר בסין.

"סין." קיאן אומר במן קריאת ניצחון מוזרה שכזאת. לאחר מכן נראה כי הוא מהול בעצב. "ארץ האפשרויות המוגבלות מהמזרח. התוויות האלה, מאוד חשובות. תקראי אותן. התוויות עם פרטי מידע חשובים, הם ממש כמו שם לרוח. אז נגיד הצעיף צמר הזה, הוא מיוצר במפעל בסין. את תראי שרוב הבגדים מגיעים משם. מפעל זה מקום ייצור, שוכרים שם בני אדם, והם עובדים יחד עם המכונות השונות כדי לייצר בגדים, טכנולוגיה ודברים דומים לאלה. מייצרים הרבה מאוד ממוצר מסויים. כל אחד עובד על משהו אחר.

עכשיו, למה רוב הבגדים האלה מיוצרים בסין? כי בסין חוקי העבודה והערך לבני אדם הוא מאוד... נמוך. בני אדם מרוויחים משכורת מאוד מאוד זעומה על העבודה שלהם, אבל כזאת שחיונית להם על מנת לפרנס את המשפחה שלהם ולדאוג להם. זה זול. הבגד הזה עולה להם מעט מאוד כי הם מייצרים הרבה ממנו במפעלי ענק. ואז הם מוכרים אותו לך בהרבה כסף. על כל כמות כזאת הם מרוויחים סכום.

אבל הפועלים, הם מפסידים באמת. הם בכלא. הם לא יכולים להתפטר והפסיד לעבוד, כי אחרת למשפחה שלהם לא תהיה אוכל. אבל... הם עובדים 16 שעות, והם... פשוט לא יכולים להנות מהחיים. המקום הזה שואב מהם כל חלום, כל שמחה וגרוע יותר. הוא הופך אותם לצל מהלך. פומורים לעיתים קרובות. אחרים, נוקטים צעד אחר. אם הם מתים במפעל, וזה נראה כמו תאונה, המפעל חייב לשלם פיצויים למשפחות שלהם. אז הם קופצים מהגג, ובככה, מפסיקים לסבול והמשפחות שלהם ממשיכים לחיות. בחלק מהמפעלים, שמים רשתות כדי לרכך את הנפילה. כל זה בשביל מה? בשביל צעיף. בשביל טלפון. בשביל צעצוע. בשביל שיהיה יותר ויהיה זול. זה איך שהאורגת והתולע הורסים את העולם."

הוא מחזיר לה את הצעיף, ובגסות. ממש דוחף אותו לה בתוך הידיים. נראה כי רק הדיבור על זה העלה בו זעם. הוא מדבר ברגש חזק מאוד. "אז לא, אני לא אהרוס את זה. אבל, אני מקווה שתהרסי את זה בעצמך."

מקפיץ?

(סליחה שלקח זמן)
קולקי נראית מזועזעת. נבגדת, כמעט. היא שומטת את הצעיף על רצפת הסירה.
"הם... לא. אף אחד לא אמר לי..." היא כמעט לוחשת. קשה לדעת בדיוק עם משקפי השמש העבים, אבל לפי קולה, נשמע שהיא על סף דמעות, או מעבר לו.
"זה איום."

"קל להתעלם מזה," קיאן עונה לה. "הרי טכנולוגיה מקלה את העניינים, יש בה הרבה חן. אבל, אני לא אשכח כמה סבל ודם מעורבים בכל הדבר הזה. מהלכי הזכוכית והרבה גארו פה בארץ, נוטים להיות חבריו של העכבישה, אני לא אשכח אף פעם שהיא הביאה אותנו למצב הנוראי שבו אנחנו נמצאים. שהיא עם כל מהלך שלה היא לוקחת את השטחים שהיו פעם של גאיה ומחללת אותם עם כבישים ובניינים אשר משחיתים את האדמה. לא כל סהרי הירח יסכימו איתי, אבל אני מאמין שמי שמתעסק עם הזבל מאוד מתלכלך. להתעסק בחיבה עם השחיתות הזאת, זה משפיע לרעה על הנפש והרוח."

קולקי שותקת. היא נראית מעורערת, לא יודעת מה לעשות בעצמה.
"כולם יודעים על כל זה?" היא שואלת בלחש לבסוף.