נחש ואריה: קולקי וקיאן ב8.1 בקיירן

"חווית אותו מגארו לפני שהגעת לפה?"

"כמובן." היא אומרת בלי היסוס. "אבל... לא ככה. פשוט..." היא מביטה סביב לרגע חטוף, על המים הנרחבים שמקיפים אותם, על הסירה הקטנה, ולשנייה אחת עליו, ואז שבה ומשפילה את מבטה. כאילו זה אומר הכל.

"אם תרצי להגיד לי איך, את יכולה. אני לא אגלה לאף אחד אם זה חשוב לך." קיאן אומר לה בחיוך. "ואל תתני לאף אחד להפחיד אותך. אם מישהו יפחיד אותך, תגלי לגרינפינגרס ולי ואנחנו נטפל בו."

היא נראית מאוד מופתעת.
"אני גורה. אני אמורה לפחד מהמון דברים. הייתי צריכה להיות טיפשה בשביל לא לפחד מסבי."

"יש הבדל בין זהירות לפחד." קיאן אומר לה. "זהירות נובעת מכוח. פחד נובע מחולשה. פחד מונע ממך לבצע את התשוקות שלך בעוד זהירות נובעת מהם. חשוב שתזכרי את זה. כדאי שתחשבי אם מסבא שלך את פוחדת, או זהירה."

היא מרכינה את ראשה ומהנהנת. השתיקה כבדה.

"הממממ פחד." קיאן מהרהר בכך. "את יודעת מה הרגע שהכי מפחיד בחייו של גארו? השינוי הראשון שלו. לפעמים אנחנו נטעה ונחשוב שיש דברים יותר מפחידים, אבל שתדעי, זה הדבר הכי מפחיד שעברת בחיים שלך. מפה, את תפחדי רק פחות ופחות."

היא שותקת לעוד רגע ארוך מאוד, אך לבסוף אומרת,
"אני לא בטוחה שזה נכון במקרה שלי."

"זה בטוח תמיד." קיאן עונה לה בביטחון. "מה היה השינוי הראשון שלך?"

שוב לאחר שתיקה, היא משיבה:
"הוא היה מאוד מפחיד."

"השינוי הראשון שלי קרה בעקבות סיוט." קיאן אומר לה. "התחלתי לחלום חלומות מאוד משונים לפני השינוי. זה קורה הרבה לסהר ירח.. חלקם היה סיוטים וחלקם לא. בלילה של השינוי, אני הייתי בשדה חיטה ועל עץ בודד, עמדו להקה של עורבים. לפתע הם החלו לצרוח ופשוט גל ענקי של דם וחלקי בשר החל לשטוף את השדה. אני התחלתי לטבוע או יותר נכון, להיות חלק מאותו גל. הרגשתי את הבשר שלי נקרע לגזרים. התעוררתי כשאני קרינוס בפרנזי."

היא מקשיבה. האזכור לעורבים בבירור מעורר אותה, ונראה שהיא מתאמצת להחזיק את עצמה, אך נכשלת.
"שוחחת עם מישהו על המשמעות של החלום הזה?" היא שואלת, לראשונה לא רק בפחד.

"אלו חזיונות לעתיד. חלק מהחלומות כבר התגשמו."

"אבל לא הייתי דואג יותר מידיי." קיאן ממהר להוסיף. "החלומות, לפרשן אותם גורם להטעיות. ואני לא דואג מהחלום, אנחנו פוחדים ביותר בעת השינוי הראשון. זה אומר שמשהו יותר מפחיד מזה לא יקרה לי."

היא מקשיבה בשקט, ושוב משיבה רק לאחר השתהות ארוכה.
"אני עדיין לא בטוחה בכך... למרות שזה נשמע מאוד מפחיד." היא אומרת, ואז מוסיפה, ממש בלחש, "נדמה לי ששלי היה מפחיד יותר."

"ייתכן מאוד." קיאן עונה לו, "מה היה הסיפור שלך?"

בחוסר נוחות קל ,ומעט בושה, היא ממלמלת;
"נפלתי בסקרנות... התקרבתי יותר מידי לקצוות הטריטוריה, והמגינות שלה התעוררו."

"המממממ...." קיאן אומר ונראה סקרן גם הוא. "מה היו המגינים?"

"רוחות אימה."

"ואיך הם הפחידו אותך?"

אי הנוחות מתגברת, וקולה דועך ללחישה.
"הן... הראו לי את האפוקליפסה."

"ואיך האפוקליפסה נראתה?" קיאן שואל אותה.

"אדומה." היא לוחשת. "אבל זה לא היה המראה. הרגשתי את החורבן בעצמות שלי."
ניתן לראות את הרעד החולף בה כשהיא נזכרת. את המבט הרדוף שהיא לוטשת בחלל האוויר; כאילו בעיני רוחה היא רואה את הכוכב האדום ממש שם, בסירה, ביניהם. זהו, כך נדמה, לא זיכרון נעים במיוחד.

"אין ספק, שלך היה מפחיד יותר." קיאן מודה. "אבל אל תתני לזה לרדוף אותך. רוחות אימה ניסו להראות לך משהו שיפחיד אותך, לא משהו שהוא מציאות."

"אם לא הייתה בכך מציאות, זה לא היה מפחיד. הרוחות יודעות את זה." היא אומרת בצער. עדיין מכווצת.