אקנס וארקניין: קולקי וקיאן בקיירן ב31.1

היא מתכווצת קלות.
"למה? אתם לא יכולים להמשיך הלאה, עם החפץ שאתם אוהבים בידיכם?"

"להיות לוחם של גאיה זה... מסע. ולעיתים במסע הזה יש כאב והחלק הזה דורש מאיתנו להתמודד איתו. יש מספר מן הלוחמים של גאיה, שהם שכחו למען מה הם נלחמים. חסר בהם האהבה לגאיה. הם נלחמים בתולע כי הם רגילים לכך, או כי הם שונאים את התולע. אני נלחם כי אני אוהב את גאיה. אני אוהב את הריחות והמראות שניתן לראות בכל אזור סביבי. אני אוהב את הצלילים של המנגינות והמגע של הסיפורים שמלטפים נקודה תמיד את אותה נקודה בעורף. לפני כל מכה בתולע, אני מדמיין את אחיותיי ואמי, בטוחות וצוחקות ורוקדות בבלטיין סוער. זה נותו לי כוח. סיבה להילחם." קיאן אומר לה ונראה כי הוא פחות עונה על השאלה ויותר מלמד שיעור.

"בכל מקרה, המבחן הזה בטקס החניכה נועד בדיוק בשביל זה. החפץ מזכיר לנו את האהבה לגאיה. עבור מה אנחנו נלחמים. אנחנו שורפים אותו, כי אנחנו צריכים להיות מוכנים גם לאבד. אנחנו מגינים ולעיתים אנחנו נכשלים והתולע לוקח. חלק מהגארו קורסים. הם מבטלים את ההישגים שלהם, רואים את עצמם לא ראויים לאושר. חלק פוחדים. נמנעים מלעשות את הדבר הנכון מחשש שהם יפגעו שוב באותה דרך. כדי להתקבל לפיאנה, אתה צריך לדעת להמשיך לחפש אחר אושר, להמשיך לאהוב את גאיה, גם אחרי הסבל והכאב שנגרם לך מלהגן עליה. "

היא מקשיבה בסקרנות שקטה, ועם סוף דבריו נראית המומה למדי. היא מחבקת את התיק שלה לחזה ומשפילה את מבטה.
"מה אתה הקרבת?" היא שואלת בלחש

קיאן יושב ובוהה בה, נראה שהוא מהסס אם לענות לה ואז לפתע עיניו מתחילות לדמוע. "החכה שאבי הכין לי ויצאנו לדוג ביחד. הבטחתי לו שאני אעביר אותה לבני כשאנחנו נצא לדוג."

היא נראית מאוד מופתעת למראה הדמעות, כמעט מבוהלת.
"אבל..." היא לוחשת בקול רועד. "הוא בוודאי הבין למה עשית זאת... לא?"

"אני לא יודע." קיאן אומר ודמעה זולגת לו. "היה לי מזל, לא ראיתי את התגובה שלו. הוא מת שנה לפני שעברתי את השינוי הראשון. פיה רצחה אותו."

כל הצבע זולג מפניה של סהר. היא משפילה את מבטה, ולפחות לכמה רגעים ארוכים, היא שותקת.

"טוב, אין טעם להיות עצובים על זה עכשיו. פשוט תהרהרי במשמעות המבחן. אצל רואהן זה אפילו היה יותר גרוע." קיאן אומר ומוחה את הדמעה. לוקח נשימה עמוקה ונרגע.

"מה היא זרקה לאש?..."

"קמע, שאימי העניקה לה, לשמור עליה מהתולע." קיאן משיב לה ונראה עצוב גם מזה. "זה הקמע ששמר על אמי מהתולע והשריפה של הקמע השפיע גם קשה עליה. היא ניסתה להסתיר זאת, אבל... זה קשה. ככה שרואהן סבלה משני הכיוונים."

קולקי מהנהנת חלושות. אחיזתה סביב התיק מתהדקת.
"אבל עכשיו... מותר לכם לאהוב את החפצים שלכם? להזדקק להם?"

"לא הבנת." קיאן מצהיר פעם נוספת. "אנחנו אהבנו את אותם חפצים. אנחנו אוהבים וזקוקים לחפצים עכשיו. המציאות, היא שהם בר חלוף. יום אחד, החפצים האלה יעמדו מול האש. כך גם הקשת שלך. אנחנו צריכים למצוא את ההנאה מהם עכשיו, לשמור עליהם, אבל לא לפחד לאבד אותם משום שזהו המצב הטבעי של החיים."

"אני חושבת שאני מבינה." היא אומרת בלחש. "חשוב לזכור כי סופו של כל דבר מגיע, ויכול להגיע בכל עת. אני רק לא מבינה איזו סיבה יש לא לחשוש מכך... אבל זהו ההבדל בנינו, אני מניחה."
קולקי נאנחת, ומביטה אל תוך התיק שלה. לרגע הבעתה נראית מתלבטת.

"נו..." קיאן גוער בה, "אז מה יש בתיק?"

היא מביטה בו לרגע, ואז מבטה מושפל שוב.
"אני לא בטוחה אם תרצה את זה עכשיו..."

"צודקת, אני נודע בסבלנות הרבה שלי." האם הפעם סהר תזהה את הציניות? "אני רוצה, מה כבר יכול לקרות?"

"אתה לא." היא משיבה בפשטות. אולי לא מבחינה בציניות, אולי מדגישה אותה. כך או כך, היא שולחת יד לתיק ומוציאה משם גליל חלול מחימר, עם פּיה, ארבעה חורים למעלה, וחור אחד למטה. זה נראה, באופן מוזר, קצת כמו חליל שנקטע באמצע. חוט צמר כחול קשור סביבו בקשר מוט הישרדותי למראה. היא מושיטה את החפץ לקיאן מבלי להסתכל עליו.
"אני מקווה שזה בסדר להביא את זה ביום שלפני... פשוט הנחתי שבוודאי תהיה עסוק מחר..."

"זה יפיפה!" קיאן מכריז בהתרגשות ומושך את סהר לחיבוק לפני שהיא יכולה להראות כל סימן התנגדות. "את מאוד טובה במתנות יום הולדת כנראה. רוצה להסביר לי עליה?"

סהר משמיעה צפצוף חלוש כשהוא מושך אותה, ונראית, יותר מכל דבר אחר, בהלם. עם זאת, היא לא מביעה שום התנגדות. אולי אפילו קצת ההפך.
"הו, טוב, אממ, ובכן... אפשר לנגן עליה עם יד אחת." היא ממלמלת, נבוכה קלות.

"זה נהדר! אני אוכל לנגן באימבולק!" הוא נראה נרגש לגמרי. "בחיי, את גאונה!"

לחייה של סהר מתלהטות בסומק, והיא משפילה את מבטה. עם זאת, לא ניתן להכחיש את החיוך הקטן והביישני על פניה.
"אני שמחה שזה מוצא חן בעיניך."

"טוב, אני חייב לך מתנה מושקעת." קיאן מחייך. "מתי היום הולדת שלך?"

סהר נראית מעט מופתעת מההכרזה.
"נולדתי ביום ההיפוך החורפי." היא משיבה בשקט, לא מביטה בו ממש.

"היום שמוקדש לפחד מן הנחש?"

"פחד וכבוד, מפני סבא נחש וילדיו. כן."