22.9 - חסד ואמת

היא מהנהנת במבט מוכרי תודה
״אני יודעת שחלק מהתפקיד של מחנך הוא להיות קשוח- זאת דרך להרגיל אותו לעולם הגארו וללמד אותו איך להיות קשור למולד שלו.
אבל כשאני רואה את גרינפינגרס, את שלשלאות מנופצות ואפילו את מפתח ברגים ואיך הם מתייחסים לגורים שלהם - אני מבינה שהם גם אוהבים אותם ושאין לדברים האלו תנאים ספציפים.
ולקצה המראה היו תנאים שלא יכולתי לפגוש כי הם היו כל כך גבוהים בתוך התחת הגיאני שלו״

פרי הרוח שותקת לכמה רגעים. לבסוף היא שואלת "כמה זמן עבר מאז?"

״ מאז שהבנתי שהוא התייחס אלי רע? שנתיים בערך.
אני עדיין לא יודעת איך שרדתי״

"אנחנו גארו. אנחנו שורדים." מרתה עונה בפשטות.

״you’re damn right”.
היא אומרת עם חיוך
״ אני עדיין כועסת על סורן שהוא נכשל אבל בהחלט יצאתי עם נסיון רב באסיפת מידע עם כל הפאקים הנפשיים.
הוא האחד שהבחין ורצה לשפר את יכולות ההבחנה שלי, הוא היה גורם לי לעשות המון תצפיות לפעמים ליום שלם. ולראות ולכתוב כל פרט ופרט לא משנה עד כמה זה קטן.
אני גם הייתי עושה המון תצפיות בטריטוריה שלהם. והאלפא הנוחכי של הלהקה שלו חוצה הגבולות , גליארד בוגר למהלכי הזכוכית- אמר לי שהצלחתי למנוע כמה פלישות שיכלו להיות קטלניות. וגם התצפיתנות הזאתי עזרה לי להתרגל להיות לבד ובשקט״
היא מחייכת לעצמה.
״אז כן אני שמחה שהצלחתי לשרוד. ושהצלחתי להוציא בעצמי משהו מהחינוך הבלאי שלו״

"את אומרת באותה נשימה שהוא כשל כמחנך, ושהוא לימד אותך המון." פרי הרוח אומרת. "מחנכים אלימים זה דבר נפוץ מאוד. לא כך היה מקובל בספט שבאתי ממנו, ואני לא חושבת שזו הדרך הטובה ביותר לחנך גור... אבל האם באמת אפשר להגיד שהוא נכשל?"

החישל אוון נעלם והיא מסתכלת על מרתה במבט רציני
״עד שהצטרפתי לשמש שוקעת הייתי חסרת להקה לבערך שנתיים. זה איך שהוא נכשל.
הייתי צריכה לציין את זה קודם... ״

"שנתיים זה זמן רב להיות זאבה בודדה." פרי הרוח אומרת בקול מעט קודר ועצוב, אבל רך יותר מקודם. "איך זה קרה?"

״אני הייתי מאוד פגועה.״ היא אומרת במרמור
״אבא שלי לימד אותי לחדד את הכשרונות שלי אבל הוא לא לימד אותי איך להתמודד עם הכאב והחרדות שנגרם לי מאז ההשתנות. בזמן שהייתי גורה אני שכנעתי את עצמי שמתחת לקרירות שלו כן יש אבא חמים ואוהבת ושאני צריכה לעמוד בצפיות שלו כדי שהוא יראה את הצד הזה. אני אפילו התעקשתי לרוץ איתו באותה להקה למרות שהוא והטוטם שלהם לא רצו אותי.
בכללי הוא היה neglectful אלי בהמון אופנים אבל היה משהו אחד שהוא התעקש שאני לא אעשה - וזה לרוץ עם כסופי ניבים. ובאותה תקופה שעדיין האמנתי בו, הוא סירב שאני אצטרף ללהקה שבה אני ארוץ תחת אחד.
זאת גם הייתה הסיבה העיקרית שאני לא רצתי עם בלו מון באותה להקה למרות הקשר הקרוב שלנו. פחדתי שזה יהרוס לגמרי את התהליך שלי להתקרב אליו. זה פשוט היה בולשיט ״

מרתה תוכל להרגיש זעם רב מאוון כשהיא מתארת את זה...

"נשמי עמוק." פרי הרוח אומרת. "אם את צריכה להוציא את זה אפשר לצאת החוצה."

אוון מהנהנת ומסמנת למרתה לצאת החוצה.
ברגע שהם בחוץ היא נראת יותר רועדת מכעס. היא מנסה לנשום עמוק אבל בבירור היא לא מצליחה
״הוא אף פעם לא הראה את השנאה הזאתי לייד גארו אחרים. אף פעם.
וראיתי אותו מראה יותר אמפטיה לגארו מתה שהוא הכיר לאחר שלושה חודשים מאשר לפאקינג בת שלו-״
אוון עוצרת את עצמה ושמה ידיים על פיה- הרעידות שלה רק מתגברות והיא אפילו יותר מושפלת.

מרתה נעמדת בפוזיציית 'אני מוכנה לחטוף מכות'.
"קדימה. תוציאי את זה."

אוון נרתעת לרגע מהתנוחה של מרתה אבל אז היא מזנקת אגרוף בלי לחשוב לאן הוא יגיע.

האגרוף פןגע במרתה, אבל לא נראה שהוא מזיז לה במיוחד.

אוון שמה לב לחוסר התגובה של מרתה וממשיכה להרביץ. העוצמה של האגרופים מתעצמת בהדרגתיות

מרתה עומדת במקומה ביציבות, בלי לזוז, וסופגת את המכות, נותנת לאוון להוציא את כל הזעם שלה החוצה.

עוברות כמה דקות ואז היא עוצרת ונופלת על ברכיה
היא מסתכלת על האדמה ונראת יותר ממותשת
״אני מצטערת שאת היית צריכה לשמוע את זה.... אני כל כך גרועה...״

"קומי." פרי הרוח אומרת, נימתה סמכותית.

אוון קמה

"יותר טוב?" פרי הרוח שואלת.

״כן... קצת יותר טוב״ היא עונה עם חיוך עצוב ונאנחת.
״אני חושבת שדיברנו על העבר שלי מספיק להיום.״

פרי הרוח מישירה אליה מבט רציני. "במוט הראשון שלי כאן שמעתי את חבר להקתך, בלב שלם, מספר איך התולע השתמש בשנאה שבערה בו כדי למצוא אחיזה בנפשו. איך הוא היה צריך לוותר על השנאה הזו כדי לגבור על התולע. כעס וטינה, בדיוק כמו שנאה, הופכים אותך לפגיעה. כדי להשאיר את העבר מאחוריך באמת, עליך למצוא את הדרך להרפות מהם."

היא מהנהנת
״האם את מרגישה שאת מצליחה לעשות את זה?״

"כמיטב יכולתי." פרי הרוח מהנהנת. "לסלוח זה לא קל. אבל אני משתדלת לסלוח, כפי שאני רוצה שיסלחו גם לי. 'סִלְחוּ וְיִסָּלַח לָכֶם'. אני לא טובה יותר מאף אחד אחר - כולנו טועים. כולנו פגומים. כולנו פוגעים באחרים. כולנו זקוקים לסליחה."

אוון מסתכלת על מרתה. בהתחלה היא נראת מאוכזבת אבל מהר מאוד היא חוזרת עם מבט אמפטי
״אני לא חושבת שאני אי פעם אצליח לסלוח לאבא שלי... אבל אני חושבת שאני כן צריכה לסלוח לעצמי.״