חלומות על אלה

אד מתסובב בקיירן באומברה, הוא משנה כיוון בעת שריח פרחים מיוחד למדיי כולא את תשומת הלב שלו. הוא הולך בצעדים רועמים אל החצר ומסתכל בעניין רב בפרחים ובגארו המטפל בהם, שרץ.

חרון האלה (כי אף אחד לא מכיר את שמו הפרטי באינפליי עדין יא פלב), אכן יושב ליד הפרחים, אם כי לא מטפל בהם. למעשה הוא שולח ידיו קדימה ומחזיר אותם חזרה לחיקו בלא הפסק - נאבק ברצון לטפל בהם. הוא לא מבחין ברגאבאש המתקרב לכיוונו.

הוא לבוש שרוואל צבעוני, ופונצ'ו תואם נח לצידו כמו גם תיק גדול. עורו שחום ושיערו כהה ופרוע. על ידו השמאלית קעקוע של פרח אשר נראה כאילו צומח כאשר אינך מסתכל בו ישירות. הרמז היחיד לזוג כנפיים בהן בוודאי התהדר בעבר הוא זוג פלומות נוצות הבוקעות משכמותיו וצלקת כסף לאורכן - בוודאי נכרתו על ידי כסף.

"שלום לך," אד אומר לבוש בחולצה פשוטה ומכנסי שוק. "אני מאמין שלא נפגשנו בעבר. אני אדוארד ג'וב ווילר, לוכד חלומות, רגבאש קליאת' לשבט ילדיה של גאיה, גלגולו של מגן החסד."

לוקח לו רגע להרים מבטו מהפרחים, עיניו חומות גדולות ופרועות, "אני הוא חרון האלה, קליאת' תיאורג' מהנוקמות השחורות, אורח הספט, תחת חסותה של הפסקת חשמל.", הוא נד לו לשלום.

"הו, מעולם לא פגשתי נוקמת שחורה בעבר. כבוד גדול לפגוש בחבר לשבט." אד אומר בחיוך, בוחן את חרון האלה, מנסה לקלוט אם הוא ידידותי כלפיו או אדיש.

"צר לי לאכזב אותך, אבל נוקמת שחורה אני לא בדיוק.", הוא אומר במרירות מסויימת.
לא נשמע שהוא אדיש וגם לא ידידותי - הוא בעיקר דרוך וחשדן.

"מדוע לא?" אד שואל, "הרי הצגת את עצמך ככזה."

"אני משבט הנוקמות השחורות - אך לקרוא לי נוקמת שחורה? נולדתי במגדר הלא נכון."

"השפה והנטיות שלה לזכר ונקבה בוודאי מכעיסות אותך במיוחד." אד אומר ונראה מבודח, "הכוונה היא שאתה black fury."

הוא מושך כתפיו, "שפות מעולם לא היו דבר שהעסיק אותי במיוחד, לו יכולתי הייתי מתקיים בלעדיהן."

"אני אוהב שפות. הן נותנות לי הרבה עבודה." אד אומר ונראה מאוכזב למדיי. "אז תוכל לומר לי, כיצד אתה חבר בשבט הנוקמות השחורות אם אינך נוקמת שחורה?"

הוא מרים גבה, ונראה מתגונן מעט - הוא לא מעוניין לדבר על הנושא בבירור, אולי בגלל שאד החליט להתעסק מידי בעניין השפות לטעמו ואולי בגלל שהנושא פשוט לא בלו בטוב. הוא פותר את השאלה בתשובה קצרה, "עסקה עתיקה שעשו בנות השבט."

אד נראה מהסס. "בסדר גמור, אז חרון האלה, אם אתה מעוניין לספר, מדוע הגעת לכאן?"

הוא מתעלם לחלוטין משאלתו של אד, ובמקום זאת קובע עובדה, "לא הצגת את עצמך כחבר ספט, ולכן אני מניח שאינך אחד."

"נכון ביותר." אד אומר, "חשוב לי להבהיר. השאלה היית התעניינות כללית."

"אם כך, תורי לשאול את השאלות.", הוא קובע, "אתה אומר שאתה אוהב שפות כי הן נותנות לך הרבה עבודה - איזו מין עבודה ולמה אתה כל כך נהנה ממנה?", יש נימה מעט מטיפה בקולו, אך הוא משתדל להצניע אותה.

"בדיוק. לשאול שאלות. הרבה יותר קשה לשאול שאלות ללא שפה. או להסביר הסברים או ללמד. זה אפשרי, ואני לומד את זה. אבל הרבה יותר קשה להומיד שכמוני. אני מאוד נהנה לשאול שאלות, בגלל זה אני שואל כל כך הרבה. מדוע אתה לא אוהב שפות?" אד שואל את חרון האלה בחיוך.

"דבר חשוב להבין על שפה, במיוחד על שפה כתובה - היא שמדובר בתוצר של האורגת, שקיבע תחושות, רגשות ומחשבות - דברים חסרי צורה - במילים והפך אותם לכמעט וקבועים.
בעבר לא היה צורך בשפה. הכל היה כנה, אמיתי וישיר. השפה למעשה לא הומצאה אז. היא נוצרה בפעם הראשונה שיצור חי חדל להיות בכנות מוחלטת - היה צריך לשקר ו'לא להיות הוא עצמו'.", הוא מביט לאופק בעודו מסביר, מעלה זיכרונות.
לאחר השתהות קצרה וניעור של ראשו יוסיף, "זה מה שאם המאורה שלי, 'מביאת העצמה', סיפרה לי. אני מזדהה.", הוא אומר ברצינות תהומית.

"תורי - מה הביא אותך הנה, לספט ישראל?", הוא מחייך חיוך ערמומי.

"זה נשמע נכון, מה שאתה אומר. אך כעת שפה היא מעט עובדה מוגמרת. על פי סיפורך, עלינו לשאוף להגיע לרמה שאין לנו צורך בשפה, אני מסכים. אך אין זה אומר שעלינו לא לאהוב שפה או להתעסק בה. היא יכולה להית כלי טוב למדיי, לספר סיפור, לשאול שאלות נכונות. האורגת העניקה לנו גוף שמגביל אותנו, עלינו לדעת למצות מן הגוף כמה שיותר." אד אומר קולו מהרהר מעט על דבריו של שרץ. לאחר מכן הוא צוחק מעט, "לא ענית לשאלתי ובכל זאת אתה מרשה לעצמך לשאול, אני אוהב את זה. מגן החסד, רוח האבות שלי, הכיוונה אותי לכאן. היא אמרה לי שפה אהיה, אמצא להקה וספט. שרוח אבות אומרת, אני מקשיב."

"שאלתך הייתה מדוע אני מתנגד לשפות, והיא קיבלה תשובה.", הוא מושך כתפיים, "רק השאלתי שאלה ששאלת מחוץ לתורך."

"הו! לקח לי יותר מידיי זמן להבין! הרי זהו משחק!" אד אומר ונראה קורן מאושר. "נהדר, אני ממש אוהב משחקים. אם כך, עכשיו שזהו תורי, אני שואל את השאלה ששאלתי. מדוע אתה כאן?"

"רוחות ההד הכווינו אותי הנה במסעי.", הוא עונה בפשטות, נעמד, "המשחק היה משעשע. תודה לך.", נראה שהוא נכון להמשיך בדרכו.