קומביה ניגשת אל גרינפינגרס בצהרים של ה31.8

היא ניגשת אליו בהומיד, לבושה באותם מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת פלנל מהמוט. בידיה קופסאת פלסטיק ועל פניה חיוך קטן, ידידותי.
"מממ, היי." היא מברכת באופן מעט מגושם. "מה שלומך? הבאתי עוגיות."

רפאל יושב עם טאבלט גדול ומצייר. שני בני הדם שנמצאים רוב הזמן איתו בהפסקת צהריים כרגע, יושבים ליד המגורים. הם צופים בשיחה מרחוק. "שלום קומביה". רפאל מציץ אל העוגיות בעניין ברור.

היא פותחת את הקופסא ומגישה לו אותה. אלו עוגיות שוקולד, עם M&Ms וזיגוג צבעוני.
"שמעתי מאשלין שאתה טיפוס של שוקולד." היא מחייכת. "מקווה שזה לא יותר מידי מתוק..."

העוגיה שלושת רבעי בפה של רפאל לפני שאת מסיימת. אולי הוא השקיע זעם. "כן. טיפוס של שוקולד". הוא אומר בפה מלא. הוא אוכל כמו מי שלא אכל זמן מה.

היא צופה בו בחיוך. נראה שמספק אותה מאוד לראות מישהו נהנה מהאוכל שלה כל כך. היא נותנת לו לאכול בשקט במשך כמה עוגיות, ואז אומרת, בקול רך,
"רציתי להתנצל."

רפאל עוצר ומרצין. בבירור מחכה שתמשיך.

"במוט אני... כעסתי. לראות את האלפא שלי במצב הזה, בגלל משהו שהוא בסופו של דבר עשה בגללי, אני מניחה שזה די חירפן אותי... ועדיין, זה לא תירוץ להגיד את הדברים שאמרתי. להתנהג ככה. להעמיק קרע בין אחים לספט."
היא עוצרת באנחה, ונותנת לו להגיב.

רפאל שותק לרגע, ועונה ברוגע כפוי. "גם אני מאוד כעסתי במוט. יכולתי להגיד מה שאמרתי ולעשות מה שעשיתי בדרך שמשאירה לכם יותר מקום לכפר על הטעות שלכם. אבל אני מבין למה דירטי לא קיבל את ההתנצלות של מידת החסד. לא רק בגלל האופן בו היא בוצעה, אלא רק בגלל שדירטי הוא דירטי". רפאל נושם נשימה עמוקה. "אבל אני התכוונתי למה שאמרתי לך". הוא אומר זאת בפסקנות. לא חומקת ממך העובדה שאת יכולה לשבור אותו על הברך שלך. "את זוכרת את השיחה שלנו על הקין במוט לפני הקרב?".

"זה היה ערב עמוס, בלשון המעטה... אבל אני חושבת שכן, אני זוכרת."

"ואז מידת החסד עושה מה שהוא עשה. ולא רק שאת לא נוזפת בו יחד איתנו, את מגנה עליו".

היא שותקת לכמה שניות, חושבת, ורק אז מדברת.
"זו... חלק מהסיבה שהחלטתי לפנות אליך, למען האמת. כי חשבתי פתאום איך הייתי מגיבה אם מישהו היה עושה את זה לקין שלי... ורק המחשבה גרמה לי לרצות לתת למישהו הזה אגרוף. כי זה פשוט לא פאקינג בסדר. ואם זה לא בסדר כשזה אבא או החבר שלי או טלגור זה לא בסדר כנגד אף קין. אף פעם. ו..." היא נאנחת. "ובכל זאת: במוט מצאתי את עצמי מגנה על מידת החסד. כי לראות את החרא שהוא אכל פשוט גרם לי לאבד שיקול דעת. לעמוד לצידו גם כשהוא מפשל זה חלק מהתפקיד שלי כבטא, אבל לגונן עליו מתוך עיוורון מוחלט לפשלות האלה... זה פחות. זו הייתה טעות, ועל זה אני מתנצלת." היא מרכינה את ראשה מעט, במחוות קבלה.
"סליחה."
ולאחר מכן, כאשר הראש שלה עדיין למטה, היא אומרת:
"אבל... יש עוד סיבה. האחת הזאת גם מכילה בתוכה כמות מסוימת של ביקורת. האם תרצה לשמוע, או שזה יפחית מהכבוד של ההתנצלות בפניך?"

"אל תחסכי ממני שום דבר שנועד לשפר או לחזק. גם אם הוא קשה". רפאל מתכופף ולוקח עוד עוגיה

היא נושמת עמוק, ומרימה את ראשה להביט בגרינפינגרס. לא בהתרסה, אלא בכבוד.
"לפני שבעה חודשים, בערך, שומרי מגדל צדק הציעו לעשות מהאומגה שלי שריון. זעמתי. הריבים על זה לא הלכו לשום מקום. האלפא הורה להפסיק אותם. במשך חצי שנה אחרי זה, חלק בי המשיך והמשיך לזעום. גם אם לא לחלוטין הבנתי את זה, אף פעם לא באמת נתתי בהם אמון, ובכל כבוד שהיה לי להם על מעשיהם הייתה הסתייגות מתוך הפצע הזה, שאף פעם לא באמת נרפא.
ואז, הם לקחו את הרוח המלווה של הבטא המת שלי לקרב, שם היא נפלה לתולע. זעמתי שוב. הריבים על זה לא הלכו לשום מקום. הייתי לחלוטין מוכנה להמשיך לזעום- אבל סופרוסין לא נתן לי. הוא התעקש לפתור את הסכסוך. הוא לקח אותי לדבר עם הרוח של שלהבת צחורה, שהבהיר שהוא לא רואה במה שקרה עבירה על הליטאני. זה לא היה יום קל, אבל אני זכיתי לדבר עם החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, והפצעים הפתוחים נרפאו.
מה שאני מנסה להגיד הוא פשוט, גארו עושים טעויות, לומדים מהן ומכפרים עליהן. אנחנו אומרים דברים קשים, אנחנו לוקחים אותם בחזרה ואז אנחנו מתנצלים. אם ניתן לכל פצע כזה להשאיר צלקת בנו כספט, כאומה, זמן רב לא יעבור לפני שפשוט נתפרק. אתה מבין את הכוונה שלי?"

"כאשר גארו כועס עליך, אתה צריך להיות מסוגל לעמוד בכעס ובתסכול שלו. מידת החסד לא יודע להתנהג כאילו הוא טעה. הוא מכיר בטעות רק במסגרת הנסיבות שגרמו לו לבצע אותה - ולכן לא כטעות בכלל. גם עכשיו כשאני רגוע יותר ההתנצלות שלו מפחיתה את ערכו בפני".

"אמרתי שאני לא אסנגר עליו... but this needs to be said." היא נאנחת. "מידת החסד לא האמין לרגע אחד שמה שהוא עשה היה בסדר. הוא וויתר על הכבוד שלו, על החרב שאני הכנתי עבורו כשהוא עוד היה גור והרובה שיוני נתן לו, ועל הלסת שלו בניסיון לכפר על זה. הוא לא רצה לדבר איתנו בקשר הלהקתי כי הוא רצה להרגיש את חומרת העונש. כשאני מחיתי, הוא אמר לי לסתום את הפה ולתת לכם לעשות ממנו שיעור. בגלל שהוא האמין שזה שיעור טוב. ואם זה לא מספיק בשביל להניח את זה: בסדר גמור. אין שום בעיה. רק תיגשו אלינו, ותגידו מה כן יספיק. מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לשים את הסיפור הזה מאחורינו ולהשיב את האמון לנו, ואת האחדות לספט."

רפאל עוצר במשך כמה שניות, ומדבר. "אני לא האמנתי לו. אני האמנתי שהוא יתן את החיים שלו, ואת הרכוש שלו ואת הגוף שלו כדי למנוע מכם צרות וכדי לחנך את השאר. זו תכונה טובה לאלפא. אבל את הכבוד שלו? את רוצה להגיד לי שעמוק בפנים מידת החסד לא מאמין שבנסיבות הוא עשה את הדבר הנכון?"

היא משתהה. נראה שלפתע השאלה מעוררת בה ספק שלא היה שם קודם.
"אני חושבת... אני חושבת שצריך לשאול את דרור את זה." היא אומרת לבסוף, ונראית מעט מובסת.

רפאל מהנהן. "כאשר מישהו מתנצל בשבירת העצם ולא מספר אפילו איך טעה, הוא בבירור לא הפנים את טעותו. ככה לא לומדים".

"אם אתה חושב שהוא לא הפנים את הטעות שלו, זו צריכה להיות סיבה אפילו יותר טובה לגשת ולדבר איתו על זה, וליישב את הסכסוך כמו שצריך. לא?"

"מבחינתי אין סכסוך. עשיתם טעות, ושילמתם עליה. הכרזתי על אחד מכם כמשגיח שלי לפני כמה שעות. אבל אתם לא תדברו עם הקין שלי בלי השגחה. אמון כזה צריך לרכוש בחזרה בזהירות. אל מול דירטי דידס... בכנות אני מתפלא שהוא היה כלכך אדיב. אני לא יודע איך להתחיל לעזור לך איתו".

"באמת אין סכסוך בעיניך? אתה לא כועס? לא פגוע? אמון דורש זמן, אני מבינה את זה. אבל הוא דורש גם הזדמנויות..."

"את מבקשת ממני הזדמנות להוכיח את עצמכם בפני?"

"אני מבקשת ממך לתת לנו אופציה לכפר, באמת לכפר, על מה שקרה. אני מבקשת ממך להיות מוכן, ואם תצליח, לעזור ללהקה שלך להיות מוכנה, באמת לסלוח כשיגיע הזמן וכשאנחנו נרוויח את זה. אני פשוט לא רוצה שניתקע במצב של טינה וחוסר אמון בין הלהקות שלנו, זה הכל."

"אנחנו לא גארו של טינות. אנחנו נעבוד עם כל גארו יעיל לטובת האומה והקיירן"

"אני מכבדת מאוד את הלהקה שלכם. אני מאמינה שתהיו מסוגלים לחלוטין להניח בצד כל רגש שלילי שעשוי להיות לכם כלפינו עבור טובת הקיירן- אבל זה לא יהיה תחליף לסליחה אמיתית שתבוא בעקבות כיפור על המעשים שלנו."