אש, ברקים ואלפא (מרקיד הצללים וקומביה), 4/8/19, שעות הבוקר, קיירן אנטיפטרוס

מרקיד הצללים מהלך בקיירן בחיפוש אחר קומביה.
ריח קל של אורן אחרי הגשם עוקב אחריו. הוא לובש ג׳ינס שחור ארוך עם חולצה לבנה.

כמו תמיד כאשר מישהו מחפש את קומביה, מוזיקת קאנטרי בווליום קצת גבוה מידי היא הרמז הראשון. מעקב אחר קולו הערב של ג'ון דנוור יוביל את מרקיד הצללים לסדנא של קול המצודה, שם קומביה עומדת במכנסי דגמ''ח וחולצה מלוכלכת ישנה של נבחרת כדורגל אמריקאית כלשהי. היא דופקת במרץ, בפטיש ברזל גדול שנראה כמו צעצוע של יום העצמאות בידיה, על חתיכת פלדה כבדה ומלובנת.

ויקטור מתהלך לעברה לאט אבל שומר בבירור מרחק ביטחון הוא אומר בקול שרק בקושי מתעלה על המוזיקה ״שלום קומביה״

לא נראה שהיא מבחינה בו בשום צורה.

כאילו הצללים הולכים איתו , ויקטור מהלך לכיוון קומביה נראה הוא מתמקם ליד הכתף שלה מאחורי היד שלא מחזיקה את הנשק ואומר בקול יש יותר חזק ״קומביה שלום, אשמח לדבר איתך״ ריח האורן שעוקב אחריו נהיה ברור יותר.

היא מרימה את ראשה לצד ימין, כמו מתוך ההרגל לחפש שם דברים שהעין המצולקת נכשלת לקלוט, ורק אז פונה אל שמאל ואל ויקטור. חיוך רחב עולה על פניה.
"הו, היי מרקיד הצללים! לא ראיתי אותך שם. מה קורה?"

ויקטור מחייך קלות ואומר ״שלום לך קומביה. שלומי בסדר. תודה ששאלת. האם מצבך משתפר?״

לא נראה שהיא בדיוק מבינה את כוונתו.
"מצבי... בסדר גמור. היה בסדר גמור במשך זמן מה. תודה ששאלת."

ויקטור מחייך קלות ואומר ״נהדר. מה את מכינה פה קומביה?״

"חרב חדשה." היא מרימה את הפלדה, מביטה בה באריכות. היא נראית בוסרית מאוד וממש גדולה.
"התחלתי רק אתמול. יש לה עוד זמן. אבל כשהיא תהיה מוכנה... oh boy, כשהיא תהיה מוכנה."

ויקטור מסתכל בהתפעלות קלה ואומר ״מרשים, בהצלחה, אם את תרצי עזרה עם רוח ולהפוך את זה לטאלון אני יכול לעזור.״ הוא נושם קלות ואומר ״תגידי מה אץ חושבת על מידת החסד כאלפא״

"אממ, תודה רבה על ההצעה. אני מעריכה את זה." היא אומרת, בבירור קצת מופתעת מהשאלה הפתאומית על האלפא שלה.
"מידת החסד... הוא מנהיג מוכשר- הוא תמיד היה. הוא נבון ואמיץ ורחום, אבל גם חזק. יש לי כמות עצומה של כבוד אליו, גם כשהוא עושה טעויות. לא יכולתי לבקש אלפא טוב יותר."

ויקטור אומר ״הבנתי. אבל הוא והלהקה. כשהייתם בטריטוריה שלנו ובמפגשי הירח. הם די צוחקים עליך לא? את בסדר עם זה? קוראים לך מטומטמת ועוד שמות״

היא מטה את ראשה הצידה, כאילו לוקח לה כמה שניות להבין על מה הוא מדבר, ואז היא מהנהנת תוך צחוק קטן.
"אה, אתה מדבר על מכות באחורה של הראש וכאלה? בדיחות על זה שאני עושה שטויות? זה... באנטר, בסך הכל. התגרות ידידותית. זה לא מפריע לי, במיוחד לא כשזה בא מדרור."

ויקטור אומר ״אוקיי. אתם מכירים רק מהקיירן נכון? אתם די קרובים״

"אנחנו מכירים מאז שהגעתי לישראל, לפני עשרה חודשים בערך. והוא חבר להקה שלי. אז... כן, די קרובים, כזה."

ויקטור מחייך ״הוא בחור טוב דרור. קצת חם מזג לפעמים. לוקח הרבה בשביל ליהיות אלפא ללהקה עם שני מטיסים ולא להתבייש בזה״

הידידותיות נמחקת מפניה של קאסידי באחת. הבעתה נעשית רושפת, חמורות סבר.
"לא זה לא. זה לוקח בדיוק שתי טיפות של שכל ורצון ששניים מהלוחמים הכי טובים בספט יגנו לך על הגב."

ויקטור מסתכל עליה ברוגע לחלוטין ואומר בקול רגוע ״קומביה אני חושב שלא הבנת אותי, המטיסים פה בקיירן פורחים כמו שום מקום אחר שראיתי, אפילו הצעתי אולי לנסות להביא לכאן עוד מטיסים כי הסביבה פה כל כך טובה להם. הרבה גארו יזלזלו באלפא כמו מידת החסד. שמנהיג להקה עם שני מטיסים, זה המצב באומה. אני מבין שאת רואה את זה כמשהו מובן מאליו אבל לא כל אומת הגארו כמו השבטים שלנו.״

"הם 'פורחים' פה בגלל שלא מתייחסים אליהם כמו לחרא... וכל הגארו התיאורטיים האלה, שמזלזלים תיאורטית במידת החסד, מוזמנים לבוא לפה ולראות איך הוא ושני המטיסים שלו קורעים תולע לגזרים."
היא אומרת, ואז באנחה קטנה, נרגעת מעט.
"האומה... מתקדמת. גם אם לאט. ספטים כמו שלנו הם עדות לזה. ועדיין, מרגיש מוזר לתת למישהו כוכב זהב בגלל שהוא רואה מטיסים כגארו."

ויקטור מסתכל עליה ואומר ״אני רואה על מה את מדברת קומביה ״ הוא חותם ״אז ספרי לי קצת, איך זה ליהיות רחוק מהבית?״

היא נאנחת שוב. הפעם זו אנחה כבדה, אך כזו המלווה בחיוך קטן.
"זה... לא קל. תמיד יש געגועים, והאוכל אף פעם לא טוב באותה המידה. אבל... טוב, ככל שיש לך יותר בשביל מה להיות כאן, אתה מתעסק פחות במה שהשארת שם. וזה משתפר."

ויקטור מביט בא ואז אומר ״למי את מתגעגעת?״

היא, פעם נוספת, נראית מעט מופתעת מהשאלה- אך רק מפנה את מבטה חזרה לחרב ומאמצת גוון דיבור מעט אגבי יותר.
"טוב, יש את החברים מהספט בבית. וגם המחנך שלי, ממש ממש קצת. למרות שאם הוא ישמע שאמרתי את זה הוא לא יירד לי מהגב במשך שנים... ואימא שלי. אבל בגדול, אתה יודע, כל האווירה הזאת של בית היא אחרת." היא מושכת בכתפיה. "למה אתה שואל? ישראל עושה לך חיים קשים?"

ויקטור בוחן אותה ואז את החרב ואומר אחרי כחצי דקה שקטה מאוד ״ישראל לא מדינה מושלמת לבניו של סבא רעם. יותר מדי זמן היא רצה חופשית בלי הגנה של גארו. אני שואל, כי העלת שאת מתגעגעת. רציתי לדעת למה התכוונת.״