זכריני ואבק דרכים, שעות הצהריים, 3/1/19, הסדנא בקיירן

ג'וש מציץ לתוך הסדנא בקיירן, מקווה ללמוד על המקום ועל האנשים שם.

איילין ישובה בסדנה על שולחן עבודה. (על השולחן, לא על הכיסא) היא ישובה בישיבה מזרחית, מהמהמת לה מנגינה אירית עליזה. הידיים שלה זזות בחן ובדיוק מופתי ומרשים, כמעט מפחיד. היוא שוזרת חוטים למשהו שמתחיל להראות כמו שריון כלשהו. היא לא שמה לב אלייך.

ג'וש נכנס לחדר חיוך קל על פניו, הוא מסתכל בפליאה על איילין עובדת למשך שניות ארוכות ולאחר מכן הוא מתקרב ליד איילין וטופח לה קלות על הכתף בחיוך אבל לוקח צעד אחורה מיד.

היא קופצת ומסתובבת מהר, לוקח לה שנייה להבין שאתה שם ושאין סכנה. היא מניחה את הייד שלה על החזה שלה במחווה של "פיו".
"...התפתעת אותי" היא משחררת בנשימה, ואז היא מזהה אותך. או לייתר דיוק נזכרת מאיפה היא מזהה אותך, וצבע אדום עולה על לחייה. " או... זה אתה. אבק דרכים נכון? היי. אני מתנצלת על איך שהייתי במוט. זה לא היה מכובד במיוחד אה..?"

ג'וש צוחק קלות " כן זה אני. אני מקבל את ההתנצלות שלך, זו דרך קצת מוזרה להכיר אבל לא נפגעתי"

היא מהנהנת בראש מורכן מעט. "כן... זה היה יום... קשה. כיבלתי חדשות לא משמחות בעיתוי לא מוצלח. זה היה או זה או להרביץ לדברים. ואני חושבת שגם את זה עשיתי. לא דמיינתי את הפנריר הבכיר שבא לבקר בספט נכון?..." היא שואלת מהורהרת.

ג'וש צוחק " לא, לא דימיינת, הוא הגיע בשביל מוצא אחרון, ' מפולת שלבים קראו לו נראה לי. הלכת איתו מכות?"

שג'וש אומר שהוא היה אמיתי העיניים שלה נפערות והיא עושה פייספאלם לעצמה. "...אז הוא כן היה אמיתי...*קללה באירית*" היא מנענעת בראש שלה מצד לצד כאילו לא מאמינה על עצמה שעשתה את זה. "...כן. אם אני זוכרת נכון, הלכתי אליו, הצגתי את עצמי, ושהוא אמר שהוא הארון פנריר בכיר אמרתי לו יופי אני צריכה מאכות. הוא שמח. אני חושבת שהוא עילף אותי אחרי שניסיתי לכרסם לו את הרגל..." היא הולכת לאיבוד לרגע בזכרונות, בפליאה מסוויימת כאילו הם לא שלה. אז היא מתנערת מזה. "אז, בוא נעשה את זה שוב כמו שצריך. זכיריני, נעים להכיר".

ג'וש מחייך ולוחץ את ידה "אבק דרכים, נעים להכיר גם אותך"

היא מחייכת חזרה חיוך פחות נבוך הפעם. היא מתיישבת חזרה על השולחן. "אתה חדש פה נכון? לאיזה להקה הצטרפת?"

ג'וש מהנהן "כן הגעתי לישראל לפני כמה שבועות, אני רץ אחרי הרקון עכשיו, להקת מטרופולין, אני בטא"

היא מרימה גבה "בטא כבר? יפה. מה קרה שהם בחרו בך ולא בחבר אחר וותיק יותר?"

ג'וש מסתכל עליה ואומר "לב של דיו, ג'ייס, חברת להקה ותיקה ביותר מתפקדת כבחירה כאומגה. אני שמח למלא את מקום הבטא בלהקה"

היא מצחקקת. " כן היא בטח טובה בזה, נראה לי. יש לה לשון כמו שוט. יש אצליכם גם אדון צללים לא? מעניין שהוא וויתר על התפקיד. שלנו הכריז מההתחלה שהוא מעוניין בתפקיד... לפני שהוא עזב " היא מעקמת את אפה בחוסר שביעות רצון שמעלה את עיבתו של חבר הלהקה שלה.

ג'וש נראה מעט מבולבל ואז מבין "גם האחד ממטרופולין עזב, הם אמרו משהו על משימה בחו"ל לא יצא לי להכיר אותו, את האמת גם לא כל כך לשמוע עליו "

"אדוני הצללים והסודות שלהם..." היא מנענת את ראשה, והולכת אל תיק גדול ששוכב בפינה. היא שולפת ממנו בקבוק וויסקי שנראה איכותי. הוא חצי ריק. היא שולפת גם 2 כוסיות מתכת ומוזגת את הוויסקי, מושיטה אחת לג'וש, עם חיוך קצת ממזרי. "לכבוד חבר ספט חדש לעתיד. אלה דאגה. הפעם לא הגיע למצב שבו הייתי פעם שעברה. אז, איך הגעת לכאן?"

ג'וש מחייך אל האלכוהול ולוקח כוסית בעודו מרים את היד באוויר "לכבוד הספט" ואז שותה מהויסקי " הוא מניח את הכוס על השולחן ואומר " נדדתי כל הדרך מארצות הברית כאשר מצרפת הלכתי ברגל תוך כדי החינוך שלי דרך כל אירופה פחות או יותר עד לכאן"

היא מרימה איתך כוסית ל"קלאנק" שמח ומספק שכזה ומגחכת. "זה כאילו לא שמענו על מטוסים אה? גם אחנו רצנו לכאן כל הדרך מאירלנד. חוץ מבחלקים שהיה בהם מיים, כמובן" היא לוקחת לגימה מהוויסקי, מתענגת עלייה. "ידעת שהמטרה הסופית שלך היא ישראל?"

ג'וש מניד בראשו "בתור נווד אתה עוקב אחרי קריאת הינשוף והרצון הפנימי לנדוד, בסופו של דבר הנדודים יובילו למצרים שאין לנו כניסה אליה, אני שמעתי דברים על ישראל והספט ברחבי אירופה אבל הכי הרבה מידע קיבלתי בלבנון שם גם סיימתי את החינוך שלי,
ישראל גם קרובה למצרים והגעתי הנה והמקום והלהקה מצאו חן בעיני."

"...אז הגעת לפה מבחירה. אני שמחה לשמוע את זה." יש משהו מעט מריר בקולה שהיא אומרת את זה. היא מנסה להחביא את זה בכך שלוקחת עוד לגימה מהוויסקי.

ג'וש מטה את ראשו קלות "אז למה את הגעת?"

היא מסתכלת מאוד עמוק בכוס שלה כאילו יש שם משהו מעניין (אין) "...כי אמרו לי. גם לא הסכימו להגיד למה. אני חושבת שהמחנכת שלי אפילו עשתה יד אחת עם רוחות האבות לא לדבר איתי על זה כי אפילו הן לא אומרות על זה מילה, ובדרך כלל הבעייה היא להשתיק אותם לא לגרום להם לדבר" היא עושה פרצוץ לתוך הוויסקי שלה ואז מטה את ראשה אחורה ומורידה במכה את מה שנשאר שם.

ג'וש מביט אליה למספר שניות ואז אומר בעצב עמוק ומבין " שמכריחים אותך לעזוב מקום שאתה קורא לו בית זה נורא. אני מכיר את זה. אבל לפחות יש לך רוחות אבות שלרוב מדברות איתך" הוא שותה את כל שאר הכוס אחריה ומניח אותה קרוב לבקבוק כדי לסמן לה שהם רק מתחילים.

היא מבליחה לו מבט אסיר תודה, כי לא טוב לו לפיאנה לשתות לבדו. היא מוזגת מנה נדיבה לשניהם, לא את המנה הקטנה ההיכרותית שכיבל לפני.
"כן... אם מישהו יודע על הכאב של געגועים לבית זה אתם. קשה לי בכלל להתחיל לתאר... איך זה שאתה לא יכול לחזור למקום שהריח שלו.. הטעם שלו.. מציפים אותך כל פעם שאתה עוצם את העיניים..." היא שותקץ כמה רגעים. מריחה את השתייה אבל לא שותה. היא פותחת שוב, בשקט. "ויכול להיות שעכשיו גם אני לא אוכל לחזור..."

ג'וש עוצם את עיניו מעט מנסה לאחוז בזיכרון ואז אומר "את מצרים, אף פעם לא הרגשתי תחת רגלי, אך אני יתום משני מולדות, גם לביתי בניו יורק לא אוכל לחזור, הלוואי ויכולתי." הוא נאנח קלות "למצרים אני עוד יכול, לשאוף אליה, רצון זה עוד זורם ברוחי ודמי, המולדת אבודה אך לא לנצח, נדודי קוראים לי אליה, משמע זה עוד אפשרי. ביום שהמצפן בתוכי יצביע למקום אחר, אז אוכל לעצור ולקונן סופית על אדמתי"