שיחת אלפות: יום רביעי ה4.4 (אחרי המנחה לרוחות)

קומביה יוצאת מהבניין וניגשת ל"סילבר" שחונה בחוץ. בתנועה מעט מגושמת היא פותחת את הדלת של המושב האחורי, מפשפשת שם לכמה רגעים, ויוצאת שוב עם נרתיק גיטרה. עם הגיטרה תלויה על כתפה, היא צולעת כמה מטרים משם, ומתיישבת על הדשא מתחת לעץ. בן רגע היא כבר מתחילה לפרוט מנגינה פשוטה, שג'ד עשוי לזהות כ"blowin in the wind" של בוב דילן. הגיטרה היא גיטרה קלאסית מעט חבוטה, מכוסה בציורים שבטיים ומנדלות. בין האקורדים, היא מחווה לו לשבת מולה.

ג'ד מתיישב מולה. שפת הגוף שלו פתוחה, הוא נשען אחורה בחצי גוף עם הידיים שלו שלוחות אחורה ולצדדים. הוא מתיישב קצת לאט ונראה שהוא עייף, ממש.

כמה רגעים אחרי שקומביה תחל לנגן וג'ד יתיישב לידה יבחינו השניים בכך שהמקום רוחש במגוון זבובים, שיחלו להתעופף ביניהם, מזמזמים ומפריעים כדרכם של זבובים לעשות.

בקטע על טבעי?

כרגע זה נראה בגדר ה- יש פה התקבצות גדולה של זבובים.
יכול להיות שהם היו פה לפני ולא שמתם לב.

"קאסידי, יש פה מלא זבובים. בואי נשב במקום קצת יותר נקי. למה להפריע להם." הוא קם חזרה.

"מבשר הסערה," היא מדגישה את המילים. "אלו רק קצת זבובים."

"אנחנו הולכים לעשות שיחה רגישה. כל גורם מעצבן שאפשר להסיר, צריך להסיר. אני מבקש ממך להצטרף אלי."

היא מהססת לרגע, אבל אז כנראה מחליטה שעליה להתפשר. היא קמה, הולכת כמה עשרות מטרים משם לעץ אחר -נטול זבובים- ומתיישבת תחתיו. אותה תנוחה, אותו שיר, אותה מחווה שמזמינה אותו לשבת מולה.

הוא מתיישב באותה. תנוחה. "תודה. למה יש שם כל כך הרבה זבובים בכלל?"

"כנראה שמשהו משך אותם." היא מפטירה. "אבל, בוא נישאר מרוכזים. אמרת שיש משהו שאתה רוצה להגיד."

"רציתי לדבר איתך על כל הויכוח שלנו. ברור לי שאת לא מבינה מאיפה זה בא.
גם מטיל הספק לא מבין, שזה הרבה יותר מטריד, אבל לא חשוב עכשיו.

בואי נתחיל מתחילת הצעקות?"

זבוב בודד נוחת על אפו של מבשר הסערה, ולאחריו עוד אחד, ועוד אחד...
אך אל חשש, במקום בו יש טרף, יבוא טורף, וג'ד מבחין בעכביש קטן המשתלשל מקור דקיק לעברו.
במקביל, רגליך מעקצצות, כאילו הדשא עצמו דוקר אותך שוב ושוב מבעד לחליפה. זה ממש לא נוח.

ג'ד:

ג'ד נעמד חזרה.
"מה הקטע הזה, קומביה? למה הזבובים עוקבים אחרינו?"

בעודו נעמד, צמד מקקים מעופפים נוחתים על ג'ד ומתחילים להתרוצץ עליו מעט.
אחד אפילו נעלם בין קפלי בגדיו.

"טוב.
אני יודע מה קורה כאן.
אני אחזור אחרי שהמתנה תפוג. נדבר אחרי זה."

קומביה נראית מאוד מבולבלת.
"מה...? תקשיב, אלו זבובים. הם באמת כל כך מפריעים לך?"

"מישהו היה מטומטם מספיק להפעיל עלי מתנה. מכירה אותה? נפוצה אצל מכרסמי עצמות.
Scent of sweet honey.
וידא שאני לא אוכל לדבר איתך כמו שצריך, אם כי לא ברור לי למה. זה הולך להיות יותר גרוע עוד מעט.
אני אחזור עוד כמה שעות. כרגע, אני אנסה להתמודד איתם ע"י טבילה במים.
אם תתקרבי לצריף שאני אתקלח בו תוכלי לראות כמה גרוע זה כשהמתנה תופסת תנופה. אני הולך להיות מכוסה בהם.
טמטום צרוף. תוכלי לחכות כמה שעות כדי לדבר כשאחזור?"

אם היא הולכת להעיף מבט בצריף שאליו הוא נכנס, החרקים שנכנסים לחדר ומכסים אותו ממש נראים כמו איזה סרט אימה.
כמות החרקים והגיוון שלהם מגוחך. אחרי משהו כמו עשרים דקות, החרקים מתפזרים אבל הוא לא יוצא.
אחרי שעתיים וקצת, הוא יוצא בהומיד מהצריף, בבגדים אחרים ומביט מסביב, מחפש אותה.

(באומברה, מי שנכנס לשם, ימצא שיש יותר צפרדעים בטריטוריה כרגע, וכולם מתעניינות באיזור הצריף.)(ציד קל)