13 בדצמבר, קיירן, אנדרדוג וטעות לעולם חוזרת.

אנדרדוג בשעת צהריים מתקרב אל עץ הקיירן ובוהה בו בחיוך עצוב. הוא עדיין נראה יחסית חלש, אם כי נראה שמצבו משתפר. האם הוא יפגוש בטעות לעולם חוזרת?

קיאן מסתכל על העץ גם הוא. שקט.

הוא מביט ארוכות בקיאן. נראה שהוא רוצה לאמר משהו, אך המילים מסרבות לצאת. הוא מרכין ראשו לרצפה במעט תסכול ויאוש. ניכר על פניו כי עצבותו מתחזקת והוא קומץ את אגרופיו. ריח קל של זעם עולה ממנו. הוא יתיישב במרחק בטוח מן העץ, מכונס בפני עצמו ומביט בו. לאחר דממה ארוכה, הוא מרים ראשו ופונה לקיאן, "טעות לעולם חוזרת... תצטרף אלי?"

"להצטרף... למה?" קיאן שואל אותו.

הוא מחווה את ידו למקום הנמצא בסמוך אליו. "שב איתי. לא שוחחתי איתך הרבה זמן..."

קיאן מהנהן, "אסור לבכות," הוא מזהיר.

"במה זה יועיל?" אומר מהלך הזכוכית. הוא נאנח קלות. "איך אמא שלך קיבלה את הבשורה? שאר המשפחה?"

"אבלים ושמחים. בדיוק כמו שפיאנה יודעים. אמא שלי יצאה להביא את השתיל שישמש עבור רואהן." קיאן אומר לו, "ולבכות מועיל לפעמים. אתה מאוד אהבת אותה, אה?"

על פניו של אנדרדוג ניכר עצב רב. "היא הייתה גארו טובה, וידידה טובה עוד יותר. הלכה מוקדם מדי... הרבה יותר מדי."

"זאת לא דרך להנציח אותה." קיאן קובע בטון חריף. "אין לדון במה היית יכולה להיות, רבים מן הפיאנה עדיין מטיחים בנו מה היינו יכולים להיות. זה לדון במה היינו ובמה נהיה. תחשוב על המורשת שחקקה והותירה. מה תיקח ממנה?"