8.3.2020, בקאיירן, מי שעונה לי אני רוצח אותו.

חרמש דמים יושב בקאיירן ובוהה בקנקן שמונח על גזייה.
הוא לא עושה כלום, רק מסתכל.

פרי הרוח עוברת במקום - שערה אסוף בצמה פרועה מעט, פניה אדומות, והיא לובשת סינר עור על החולצה והחצאית הרגילות. היא מפזמת לעצמה מנגינה עליזה. "שלום!" היא קוראת לעברו של הפנריר, "אתה מכין קפה?"

"לא. את רוצה להכין?"

"לא, תודה. חם לי. מה שלומך?"

"אני בסדר, ממשיך בעבודה.
שמעתי על מה שקרה בעזה. הלהקה בסדר?"

היא מהנהנת. "הצל הנעלם וקול הזעם עזבו את הלהקה." היא אומרת בשוויון נפש של מי שכבר השלימה עם זה. "הצל הנעלם חזרה ליוון. קול הזעם נשאר כאן, אבל הוא אומר שדרכו של הינשוף לא מתאימה לו. אז נשארנו שלושה. אבל כנראה עדיף ככה."

הוא מושך בכתפיו, "להיות בלהקה עם גארו משבטים אחרים זה קשה, אם לא מסתדר אז לא מסתדר.
מה היא דרכו של הינשוף?"

"כפי שהינשוף מוצא את דרכו בחושך, הוא מצפה מילדיו לחפש ידע נשכח במקומות נסתרים. הוא נותן לנו רמזים, אבל רוצה שנפענח אותם בעצמנו. שנלמד מהמסע. בקרב, ינשוף מצפה מילדיו להיות ציידים, כמוהו. ללמוד את הטרף, לעשות עבודת הכנה, ולארוב לו בסבלנות, לחכות לרגע הנכון להכות. אני חושבת שזה מה שהיה קשה לקול הזעם - הסבלנות."

"הבנתי. ולמה הכנפיים?"

פרי הרוח חושבת על זה לרגע - אין לה תשובה לשלוף. "אני חושבת שזה כדי שנוכל להגיע למקומות שאחרים לא מגיעים אליהם."