חופש מחפשת את שלשלאות מנופצות, יום שישי ה13.3 אחרי המוט

היא הורידה את התחפושת מאתמול, אבל השאירה את הרטייה. עם אוזניה אחת באוזן היא תחפש אותה בקיירן.

מוצאת אותה בדרך החוצה לכיוון גבול הבאון, בלופוס. כשהיא רואה את חופש היא נעצרת ומנערת אוזניים בשאלה.

היא מוציאה את האוזנייה.
"יש לך דקה? אני אשמח לדבר על אתמול."

היא משתנה להומיד ומהנהנת. "כולי אוזן." היא נראית פחות בדרך להרוג משהו משהיא הייתה במוט.

"קודם כל אני חייבת לך מזל טוב על הג'וב החדש."

"מזל טוב או ניחומים, אני כבר לא בטוחה. אבל תודה."

"למה ניחומים?"

"זה כאב ראש של תפקיד. אבל, אני אעשה אותו הכי טוב שאני יודעת איך." היא מושכת כתף אחת.

"אני בטוחה. לדעתי גם תהיי ממש טובה בזה. בגלל זה גם רציתי לשאול מה דעתך על המשפטים שלי במוט.
זה הזוי, אני מרגישה ממש חלודה."

היא שוב לא מתייחסת לחלק הראשון פרט לתנועת יד מבטלת אבל לא בקטע רע. "לא ראיתי סיבה לערער עליהם. דרך האמצע הלך בדרכו שלו בניגוד למטרה של הלהקה והאלפא שלו והיה ראוי ונכון לשפוט אותו, והעונש הגיוני וסביר. אולי שבועיים של בדידות יזכירו לו למה אנחנו רצים בלהקות. לגבי גשם קייצי...אני מקווה, מאוד מקווה, ששם נגמרות ההשלכות השליליות של הטיול הקטן שלו. הוא נפל בצורה שגארו רבים אחרים נפלו ויפלו, וללמוד בקיירנים אחרים ירחיב את האופקים שלו ובתקווה יעזור לו לפתח יותר עמידות. בסך הכל, שיפוט סביר." היא מחייכת, "היית בסדר גמור."

היא מחייכת חזרה, קצת נבוכה.
"ממ, תודה. דרך האמצע... בואי נתפלל שהוא ינסה ללמוד ולא רק להתעצבן, אחרת לא יהיה לי מה לעשות בשבילו." היא נאנחת. "ולגבי גשם... וואלה, אני מקווה שזה באמת יעזור. הוא נראה זוועה, ממש אבוד."

"זה נכון. הם כולם יצאו עם...משהו. אף אחד לא נכנס ויוצא ממלפיאס, אפילו אם זה רק ברוח, בלי איזה מטען עודף לא נעים. וגשם קייצי - הוא כבוי. הוא היה קורן כזה, את יודעת?" היא עושה תנועה מעורפלת עם היד, חסרות לה מילים. "וכבר אין לו את זה. זה נוראי. אבל בתור חברת להקה, בתור פילודוקס, מה שאת יכולה לעשות זה בדיוק מה שאת עושה - לשים עליהם עין, ליישר אותם, להנחות בדרך הנכונה. זה לא תמיד עובד אבל את מנסה וזה חשוב."

"גם בזה אני חלודה, להיות חברת להקה." היא מודה, קצת בבושה. "אבל כל מי שיש לו עיניים יכול לראות את זה. את... את המוות הקטן הזה. זה זוועה. פשוט זוועה. 
אני צריכה לבדוק טוב טוב את השאר. משהו מהם גם היה חייב להישאר שם. עם דרך האמצע זה ברור, אבל עם פני הרצון לא יצא לי בכלל לדבר וזכריני... טוב, קשה לי להבין את זכריני לפעמים."

שלשלאות מנופצות נושפת צחוק קצר ולא מאוד משועשע. "אני מכירה את זכריני יותר מכל אחד אחר בספט הזה אני חושבת, בטח יותר זמן, ועדיין לא מבינה אותה מדי פעם. בשביל אישה מבריקה ותאורגית מוכשרת היא יכולה להיות ממש סתומה, אבל הכוונות שלה טובות. והיא מחזיקה מעמד עם פני הרצון יותר זמן משחשבתי, הייתי בטוחה שהם יהרגו אחד את השני תוך שבועיים."

"אני לא יודעת מה, אבל משהו שם עובד. עם כולם. גם לא חשבתי שפני הרצון ודרך האמצע יסתדרו להרבה זמן, אבל וואלה, זה מה שקורה. 
זה מה שקרה לפחות.
אני משתדלת לא להפריע למה שזה לא יהיה יותר מידי."

"מאיפה את מכירה את זכריני?"

"היא בת דוד שלי, לא בדיוק חינכו אותנו יחד אבל הכרנו כששתינו היינו גורות באותו ספט. חלק מהחינוך שלנו היה משותף אבל בסופו של יום היא תאורג, אני פילודוקס, היא גדלה תחת הרעלה בכפר של בני דם, אז הרקע שונה. אבל עברנו טקס חניכה בערך באותו זמן ושלחו אותנו לכאן ביחד, רצנו בלהקה ביחד לתקופה, אחרי שהגענו לכאן, עד שעזבתי והתלהקתי עם חולי ירח." היא מסבירה. "ואני שמחה שזה מסתדר להם. עדיף שלהקה תהיה הרמונית. זה חלק ממה שגרם לי לעזוב את נווה מדבר." היא עונה כבר על השאלה הבאה.

היא מחייכת חיוך קטן.
"זה בטח נחמד, שיש משפחה מסביב. שיש הרמוניה. איך חולי ירח באמת מהבחינה הזאת? אם מדברים על שילובים לא צפויים, ממבט מהצד די דאגתי לזאנדר ולחרמש דמים."

"הייתי שמחה אם היינו מצליחות להמשיך לרוץ ביחד, אבל כשאין הסכמה ואחידות דעה בלהקה, עדיף לפרק את הלהקה ולא אחת את השניה." היא מושכת כתפיים. "אנחנו עדיין משפחה, אני עדיין סנדקית של הילדים. ולגבי הלהקה שלי, היו קצת חיכוכים ומדי פעם יש אי הסכמות, אבל סך הכל מסתדרים. לא כולם חייבים לחשוב אותו דבר כל הזמן, אבל אנחנו מסכימים לגבי המטרה וגמישים מספיק לגבי הדרך. כל עוד חרמש דמים ימשיך לבקש לפני שהוא מעביר את הטלפון של אנדרדוג כמנחה לעכבישי אורגת, נהיה בסדר. ואם לא אז הם ילכו מכות ויפתרו את זה, כרגיל."