19/3/20 צהריים, קיירן, אז את חופש?

יללת כפור אדם גדול הלובש מעיל עור יושב באזור האורחים משמן פטיש מלחמה ענק הגדול ממנו. הוא מזמזם שירים בקצב מארש.

חופש מגיעה לאיזור האורחים לעיתים קרובות. הנערה המחוספסת למראה, לבושה בקפוצ'ון אדום כובע גרב בלוי, אוחזת סיר גדול בידיה. ממנו עולה ריח נעים של אוכל.
"וואי וואי, זה חתיכת פטיש." היא מעירה בהתרשמות ממאחוריו.

"תודה רבה." עונה לה קול רגוע. "הכנתי אותו בעצמי" האדם מסתובב וחופש רואה חיוך קל אך קצת מאיים, אולי משהו בלראות אדם כזה גדול מחייך בכזאת קלות לא הכי מתאים אולי זו ההילה שלו.

חופש שומרת מרחק בטוח של שני צעדים, אבל לא נותנת לזהירות להיראות בפניה.
"אני גבי, חופש, פילדוקס צעירה למכרסמים. איך מכינים פטיש יותר גדול ממך? בקרינוס?"

"לייף ברנסטום יללת כפור/ראש-פטיש, סקאלד בוגר לפנריר" הוא אומר נראה גאה בעצמו.
"אתה יכול בקרינוס, אבל יצרו נשקים כאלה במשך שנים אז אפשר, גם בהומיד, אתה עובד על שולחן במאוזן" הוא נראה שקוע בדיבור ושהוא אוהב את זה

גבי נראית מתרשמת.
"וואלה? הכנת עוד נשקים כאלה?"

"בטח" הוא אומר שפת הגוף שלו רגועה "בכל זאת אני גארו פוסטרן. הכנתי הרבה נשקים. הרבה פטישים מכיוון שזה הנשק המסורתי והמכובד. כמה פטישים חזקים שהלכו לגארו ראויים" הוא נראה מרוצה

חופש מניחה את הסיר על השולחן בחיוך.
"חרש פטישים... עבודה מאוד מכובדת מצאת לעצמך. אישית אני מבשלת. לא מאוד מכובד, אבל טעים לרוב. רוצה לטעום?"

יללת כפור אומר "תודה. אני אשמח"

היא מוציאה שני ספלי פח, וממלאת אותם בנזיד סמיך מהסיר.
"אני רק מזהירה, זה עשוי להיות רחוק מאוד מהאיכות הרגילה של האוכל שלי. אני קצת בבעיה מהבחינה הזאת כרגע."
היא אומרת, ומגישה לו את הספל.
יש לזה טעם של עיתונים ומים.

יללת כפור מתחיל לשאול "מה הבעיה?" רגע לפני שהוא לוקח שלוק ואז משתנק קלות.

הוא לא צריך להרגיש רע. חופש יורקת את זה החוצה בשנייה שזה נוגע לה בלשון, ומגבת את פיה בידה בגועל.
"איבדתי את חוש הטעם." היא משתנקת באומללות. "יש לי תיאוריה שאני אצליח לטעום רק תבשיל אחד מאוד ספיציפי, אבל בגלל שאני מבשלת עם מתנה ואני לא יכולה פאקינג לטעום את האוכל של עצמי זה לא יוצא אף פעם כמו שזה אמור להיות. מהפרצוף שלך אני מבינה שלא הצלחתי להגיע אפילו למשהו סביל." היא נאנחת, ומושיטה יד לקחת את הכוס.
"מצטערת, ממש חשבתי שזה יהיה מוצלח הפעם."

"זה בסדר, בניית כישרון מצריכה הרבה עבודה. כל עוד אתה משתפר בזה עם הזמן ונהיה טוב זה בסדר." הוא אומר בחיבה מסויימת "למה איבדת את חוש הטעם?"

היא מיישירה אליו מבט לרגע, וניתן לראות משהו מאוד גאה בעיניה.
"אני מבטיחה לך שברגע שאני אהיה מסוגלת לבשל כמו שאני יודעת האוכל שלי יפוצץ לך את המוח."
אבל אחרי זה היא פשוט שופכת את תוכן הספלים חזרה לסיר.
"הייתי מטומטמת מספיק בשביל להיכנס לבי''ח כרגע, ורוח מגיפה חטפה עלי ועל מי שהייתה איתי קריזה. אני חושבת שזה יעבור תוך איזה שבוע שבועיים, אבל בינתיים זה מחרפן."

"אוי זה נשמע נורא" הוא אומר באמפתיה אמיתית לדבריה. "אני בטוח שכשתוכלי לטכעום את האוכל תכיני דברים ברמה גבוה מאוד!" הוא אומר בקול מאוד מעודד

"אני מכינה אוכל טוב. הוא טעים, והוא חם, והוא בעיקר ממלא בטנות רעבות." היא ממלמלת בעודה מניחה את הסיר בצד, כאילו קצת מזכירה לעצמה את ערכה כטבחית.
"בכל מקרה, מה מביא אותך לארץ?"

"הזדמנות. חיפשתי מקום שבוא אוכל למלא את כל הפונטציאל שלי כגארו. שבוא אוכל להילחם בתולע במלא היכולת שלי. מקום שבוא לאף אחד לא יהיה אכפת מדברים שעשו אבותי. וקיבלתי את ההצעה מאלפא הספט שלי לבוא לכאן עם חרמש דמים. אז לקחתי מה שיכולתי ובאתי" קולו מאוד נחוש

"נשמע אליפות. לב הפיורדים לא היו אדיבים אליך?"

יללת כפור מסתכל עליה במבט קצת יותר רציני "אנחנו צאצאיו של פנריס, גארו נמדד לפי יכולתו וכבודו. המשפחה שלי, הייתה לא מכובדת, פחדנית. הייתי צריך להילחם שם נגד מה שנשאר מהשם משפחה שלי ולטפח אותו מחדש. אחרי שדור אחד מואשם הדור הבא יצטרך להתאמץ יותר ויותר יחששו לתת לו כוח מהר. אז הייתי צריך לעזוב. קשה להחזיר כבוד איפה שאיבדת אותו. לפחות לא בלי בסיס."