על האש עם הגורה והחברה הירוקים

כמו שהם קבעו, סולנום מגיע אל ליד העץ הנדיב בשעת לילה מאוחרת. הוא נושא זוג שקיות גדולות, ומנופף לשלום בהתלהבות כשהוא פוגש את חבריו.
"היי היי, מה קורה?" הוא שואל כשהוא מתקרב.
סולנום הוא בחור בסביבות ה18 לחיו, לבוש באותם בגדים מלוכלכים שלבש במוט, שכל קשר ביניהם לבין המידה שלו הוא מקרי בהחלט. מעליהם יש סוויטשירט גדול מאוד, שהיה מסתיר היטב את שריון האופנוענים החבוט אם הוא היה סוגר אותו. יש לו מבנה גוף אתלטי, עם כמות צלקות קטנה יחסית (אם כי יתכן שהלכלוך מסתיר אותן (; )
למען הסר ספק, השיער שלו ירוק גם בפיזי.

רפאל יושב שם עם חיוך טפשי, גבו אל העץ. לידו מונח תרמוס גדול, כוסות רב פעמיות ומנגל ופחמים כבויים. הוא לבוש בחליפה מטונפת מאדמה, ומנשנש מקערת נאצ'וס שהוזמנה כנראה ממסעדה.

ליד/מאחורי גרינפינגרס, יושבת קולקי. דמות קטנה ונחבאת, בפונצ'ו צבעוני, מכנסיים מצמר, תיק גדול התלוי על כתפה ובובת זאב קטנה לפותה בידיה. עוד כשהוא רחוק מאוד אל תוך האפלה, היא שולחת לסולנום נפנוף ביישני לשלום. עיניה בורקות מאוד בחושך.

כשהוא מתקרב, סולנום מניח יד על העץ, כאילו הוא מתנצל על משהו בפניו, כשלרגע פניו מאמינות. אחרי זה חוזר החיוך הרגיל שלו כשהוא פונה אל הגארו.
"אנחנו לא יודעים מה את אוהבת," הוא אומר לקולקי, "אז הבאתי הכי הרבה מגוון שיכולתי." הוא פותח ומראה לרפאל ולה שקית אחת.
"ו..." הוא פותח את השקית השנייה, שבה יש זוג ארנבים שעורם נפשט במקצועיות, והם כרגע מפוצצי עשבים בתוך ניילון נצמד "את זה, כי ארנבים אף פעם לא נכשלים. אז איך אתה מתכוון להעביר את כל הציוד לאומברה? יש לי תחושה שלעשות את זה עם טקס יהיה... שובר."

קולקי נראית שמחה לראות את הארנבים. היא מרחרחת את הניילון המצמד בחשד.

רפאל מחייך, זורק בחוסר טקסיות את הציוד לתיק שלו ועובר לאומברה ללא קושי

סולנום מסתכל על התיק במבט מתרשם, ויעבור לאומברה בקלילות אחרי שקולקי תעבור, עם שבר מראה (שיתכן שנלקח ממראת צד של מכונית).
כשהם יהיו באומברה הוא יתחיל לפתוח את הניילון הנצמד, דבר שיחשוף את הריח של הבשר הטרי, ושל הצמחים שעוטפים אותו. יש להם ניחוח טרי וטוב.
בזמן שהוא נפתר מהניילון הוא יסתכל על קולקי וישאל על בובת הזאב "מי הגור הקטן? רוצה לספר לי עליו?"

לקולקי ייקח קצת זמן לעבור, אבל היא מצליחה בסוף ונראית מרוצה מעצמה. כשסולנום פונה אליה היא שבה אל מעט מאחורי גרינפינגרס, קצת כמו ילדה שמתביישת מהמורה.
"הוא בובה." היא אומרת, כאילו היא לא בטוחה שסולנום הבין את זה.

הוא צוחק בנחמדות (אם נראה שזה מלחיץ אותה הוא יעצור את עצמו).
"את זה אני יודע. קיוויתי לשמוע סיפור מעניין עליכם."

"זה לא ממש מעניין". רפאל מדליק את האש במנגל אבל נמנע מלבשל עליו. במקום זאת הוא פורס את המבחר מהמסעדה המקסיקנית בצלחות מתכלות על הקרקע ואז מוזג לכל אחד כוס של תה צמחים קר מתרמוס

סולנום מושך בכתפיו, מעט מאוכזב. "אני עדיין אשמח לשמוע אם היא רוצה לספר." הוא אומר לגרין פינגרז, ועובר לפתוח את הניילון של הארנב השני, שלו יש ריח טיפה יותר פיקנטי.

"את רוצה להתאמן בלספר סיפורים קולקי? זה כישרון חשוב לגארו".

קולקי נדה בראשה לשלילה.

סולנום מחייך אליה, משדר תחושה של 'זה בסדר', ואז מבטו עובר אל גרין פינגרז ועיניו נדלקות באור מחודש. "מה זה התיק הזה?"

"זה לא חייב להיות זה" רפאל שותה מהתה שלו ונאנח בסיפוק. הוא בבירור מתכוון לשאול את קולקי על סיפור אחר כאשר השאלה משיה את דעתו. "מנשא עכביש. אתה לא מכיר? זה כבר לא סוד שבטי".

"לא ממש." הוא ממלמל מספר מילים בפרסית, כאילו מנסה לתרגם או להזכר במשהו. "זה כמו..." הוא נתקע שוב, ואז גדל טיפה לגלאברו ואומר בגארו "מנשא העקעק?"

"רק שמסוגל להחזיק אלקטרוניקה ללא בעיה"

קולקי נבהלת מהגלאברו, ונסוגה מעט יותר אל מאחורי המחנך שלה.

רפאל מסתובב ומקמט את פניו. "לא עברנו על שינויי צורה עדיין?"

"קצת." היא לוחשת, מציצה מעבר לכתפו.

"אני לא רוצה להפוך את זה לשיעור, אבל איכפת לך להדגים סולנום?"

"בכיף." הוא עונה, מעיף מבט לאש לראות אם היא מוכנה אך מחליט שעוד לא.
"זה גלאברו." הוא מדבר עדיין בעברית. הוא מסמן על זרועותיו, שבצורה זו מתחילים להיות מכוסים בפרווה עוותה יותר, בעלת גוון ירקרק חום של עצים ועלים, ובקצות איברים מבצבצים מהם קוצים. "אצל גארו אחרים לא ככה. אין צמחים, זו ברכה שלי."
הוא מסנה להשרות תחושה של רוגע ומושיט לה את ידו עם טופרי הגלאברו הקטנים והחמודים (בהשוואה לקרינוס), במטרה שתבחן אותה. "יותר חזק מהומיד, אבל יותר חלש מקרינוס. מצד שני זה פחות גדול מקרינוס, אז יכול לשמש במקומות צפופים יותר." הוא בא לומר עוד משהו, אבל עוצר את עצמו.
"תגידי כשאת מוכנה שאני אעבור לצורה הבאה."

היא בוחנת אותו היטב במבטה, ממאחורי גרינפינגרס.
"ראיתי כזה." היא אומרת בפשטות, אבל לא מוותרת עדיין על המבט.

סולנום ירים את ראשו אל עבר הירח, כשהוא גדל באיטיות ותופס את צורת המלחמה שלו.
הפרווה נהיית צפופה יותר, כהה יותר, והקוצים הבודדים שמבצבצים על גופו יגדלו ביהפכו להרבה יותר בולטים.
הוא ינהם נהמה מוזרה, שלמרות נסיונו למתן אותה עדיין תרגיש מאיימת (ישאל בשפת הגארו "גורה מבינה שפה של גארו?")

קולקי נסוגה עוד אל מאחורי המחנך שלה. אצבעותיה מתחפרות בבד חולצתו. היא מביטה בקרינוס הירקרק, עיניה הלא-טבעיות מציצות בקושי מהחיבור של כתפו של גרינפינגרס לצווארו. מבטה סקרן מאוד, אך עודנו זהיר וחושש. היא מהנהנת הנהון קטן, חלוש.