30.6 רואהן וסהר

ביום ראשון בבוקר מגיעה אל האומברה של ים המלח זאבה קטנה עם פרווה אדומה כהה ומייללת, מבשרת על הגעתה. היא מחפשת סימני טריטוריה.

לא ניתן לראות גליפים שתוחמים את האיזור, אך בהחלט ישנם סימנים ברורים לנוכחות מישהו אחר. שריטות על העצים, קבוצות פרווה שנתפסו בסלעים כאשר זאב התחכך בהם, ואף הניחוח החלוש, המעט זוחלי, של סהר. כנראה היא הייתה צריכה להתאמץ כדי שהוא ידבוק בסביבה.
קול נענה ליללה שלה אחרי כמה שניות, ותוך זמן קצר יורדת מאחד הסלעים הגדולים זאבה שחורה-אדומה, גופה מכוסה קשקשים אדומים ועיניה זורחות בצהוב.

רואהן נראית שמחה לראות את סהר.
"הגעתי לראות מקום חדש שלך"

הזנב הנחשי של הזאבה מקשקש קלות. היא מגיעה לרחרח את רואהן בחיבה.
"טוב!" היא נובחת ומסתובבת, מזמינה את רואהן לעקוב אחריה בתנועת ראש.
אם היא עוקבת, סהר לוקחת אותה דרך הנוף המדברי אל נקודה חבויה מתחת לצילו של עץ. בראדיוס של כמה מאות מטרים סביבה, דווקא כן יש גליפים שמסמנים טריטוריה. בין הסימונים המוכרים- בית, גבול, תיאורג' לאוקטנה, וקצת נחש: יש גם כמה מוזרים. למשל, הגליף של "חיים" שחוצה קו מתעקל מוזר. אם רואהן הסתכלה מספיק על המפה של ישראל היא עשויה לזהות אותו בתור המתאר של נהר הירדן.
סהר ניגשת בעצלתיים אל צילו של העץ, שם נח סלע גדול ושטוח שהיא נשכבת עליו בהנאה ברורה. 
המקום נראה מטופל ומסומן היטב בשריטות, שתן וגליפים. הצמחים גדלים בנחת, מעט עשבים מפריעים להם. על הקרקע נח מצע דק של עלים יבשים, חוץ מבמקום בו יש מעגל אבנים גבוה והדוק, באמצעו שרידים של מדורה. רואהן עשויה לשים לב למה שנראה כמו פתח של מאורה מעט מוחבא תחת הסלע.
סהר מביטה בה, מתוחה לשמוע את דעתה.

רואהן עוקבת אחריה, סורקת את האזור , מקשקשת קלות בזנב ומתיישבת מול סהר. "יפה כאן. מוגן?" היא שואלת, נראית קצת מודאגת.

"עוד לא חקרתי מספיק. לא מכירה סכנות. נזהרת." 
היא מצביעה עם החוטם שלה על האיזור, וצפונה ממנו.
"חלק הזה יותר טוב, בפיזי. נשארת כאן."

"טוב. בתים באזור? רוצה לעבור."

"אני? למה לעבור? טוב כאן." משיבה סהר, כנראה מתקשה להבין את הפואנטה.

"מבנה. אני לעבור"

לרגע הזאבה נראית מופתעת, ואז היא מתארכת ומשתנה באיטיות להומיד. סהר לובשת חולצה ארוכה ודקה מבד נושם ומכנסי דגמ''ח, שניהם מלאים בחול מהשהות הארוכה במדבר. שערה שינה את צבעו מוורוד לאדום עמוק, וכעת שזור בצמה מסובכת שאוספת את כולו צמוד לראש. 
"את רוצה לבוא לפה? עכשיו? באמת?" 
נראה שהיא מתרגשת, אך קצת מתקשה להאמין

רואהן משתנה גם להומיד. היא לבושה בשמלת בד אפורה פשוטה והשיער שלה חצי אסוף בסרט בהיר. "אני רוצה לקנות בית ולעבור בהמשך. המקום הזה צריך הגנה." היא אומרת עם חיוך קטן

לאט לאט, חיוך גדול ותואם עולה על פניה של סהר. 
"את תהיי כל כך קרובה? זה יהיה נפלא!" היא אומרת בהתרגשות, שדועכת טיפונת לדאגה. "אבל, מה אם שדה בוקר? והקינפולק?"

"הלהקה עזבה את שדה בוקר אחרי שעזבתי וכבר הרבה זמן בני הדם לא גרים שם, הרוב בנחשונים ליד הקיירן."

"אני מבינה." היא מהנהנת.
"זה... אני מצטערת, זה בוודאי נורא קשה."

רואהן מושכת בכתפיה, שותקת.

סהר נראית קצת לא-בנוח, לא בטוחה בדיוק איך להתבטא כאן.
"כלומר, את... אה... את רוצה לדבר על זה?" היא שואלת באופן מגושם קלות.

"אין יותר מידי על מה. עשיתי בחירה ויש לה השלכות."

"מה ההשלכות?"