פירות מנופצים, 11.8

פרי הרוח, שבשבועות האחרונים נמצאת בקיירן כל יום ועובדת שעות בבית המלאכה, יוצאת להפסקה קצרה. היא מוחה את מצחה המיוזע ומתחילה להתקדם לעבר המגורים, כשלפתע היא נתקלת בשלשלאות מנופצות!

נתקלת כמעט מילולית, כי הנ"ל יוצאת מהמגורים עם המבט מופנה פנימה, בלי להסתכל לאן היא הולכת, ורק דילוג קטן ולא מאוד חינני מונע התנגשות רבתי. "אמ. היי." היא בגלאברו, לבושה כרגיל ולא חמושה, ומשהו קצת לא שגרתי בטפרים שלה. "סליחה. רגע...פרי הרוח. כן. מתנצלת, יש גור מסוים שעדיף שישלים שינה בלי עוד שטויות." המילים האחרונות נאמרות בקול קצת יותר רם, בבירור מופנות לתוך המגורים.

מרתה מחייכת ושואלת "איך הוא מתקדם?"

"בסדר, בהתחשב בנסיבות." היא נאנחת. "קיוויתי שהקרב הראשון שלו יהיה משהו יחסית רגוע. במקום זה," היא מושכת כתפיים בתיאטרליות אירונית, "ביינים ונקסוס קרולר. הוא שרד, הוא נלחם טוב, היה חכם והראה תושיה. זה יותר משגארו רבים אחרים במעמד גבוה משלו יכולים להגיד. השלב הבא יהיה ללמד אותו מתי לציית כשאומרים לו לברוח."

"זה הישג מכובד לגור." פרי הרוח מסכימה. היא שותקת לרגע ואז אומרת "הצטערתי לשמוע על תמרות עשן. לא זכיתי להכיר אותו מספיק, אבל הוא היה גארו טוב." נשמע שהצער כנה לחלוטין.

"הוא היה גארו מצוין." דימפנה מסכימה. "והוא מת, בסופו של יום, כמו שאני מקווה שכולנו נזכה למות, מול יריב משמעותי ואחרי הצלחה במשימה חשובה."

מרתה מהנהנת. "היתה לנו שיחה מעניינת כשרק הגעתי לכאן. דיברנו על תקווה. על כמה חשוב לזכור למען מה אנחנו נלחמים."

"תקווה זה חשוב. גם לזכור למה אנחנו נלחמים. דיברתי על זה עם קול מרום - ייתכן ששנינו נילחם גם לזכרו, לפחות לתקופה." היא חצי מחייכת, "יש - דברים שאומרים אחרי מוות, נוסחאות יבשות, דפוסים דתיים שאם אני אשתמש בהם לגביו הרוח שלו תחזור לצעוק עלי. אבל יש משהו שאומרים בני אדם כשלוחמים שלהם מתים - יהא זכרו עוצמה. זה נראה מתאים."

פרי הרוח חושבת על הביטוי לרגע, ואז מהנהנת. "זה מתאים. כן. עוצמה לנוע קדימה. לחיות ולפעול באופן שמכבד אותו."

"בדיוק. אבל בואי נעבור לנושאים נעימים יותר - אנחנו כמעט שכנות עכשיו, הבנתי שאת בבית שמש בינתיים?" דימפנה שואלת ואז מסבירה "עברתי לטריטוריה של חולי ירח - כלומר, בבדיחה עצובה של היקום, הצטרפתי ללהקה תחת תמרות עשן בערך חצי שעה לפני שהוא נהרג."

פניה של מרתה מתכרכמות. "...אוי." היא שותקת לרגע. "אני מצטערת. כן, אני נמצאת כרגע בנס הרים, ליד בית שמש."

"נו, ואני ליד שורש בטריטוריה שלהם. יש לך ילדים, לא? דיברת עם המילה האחרונה על זה? גם לו יש בת."

"לא ידעתי!" מרתה אומרת בשמחה, חיוך עולה על פניה. "לא יצא לנו לדבר הרבה."

"היא בת חמש בערך. חמודה, מהפעמיים שפגשתי אותה. תחליפי איתו מילה על זה, אצלנו אומרים שזה טוב לילדים עם פוטנציאל לגדול יחד."

"הם לא ישתנו, אם לזה את מתכוונת בפוטנציאל. אבל כן, להכיר עוד ילדים זה תמיד טוב. אם כי הם קצת קטנים בשבילה."

"חמש זה גיל מצוין להתחיל לשים עין על ילדים קטנים יותר, זה מלמד אחריות ועצמאות." דימפנה מציעה, נראה שהיא רצינית לחלוטין לגבי זה. "וזה עוזר כשלא צריך למצוא הסבר משכנע ללמה אמא נעלמת מדי פעם לכמה ימים, בלי להמציא איזו עבודה שדורשת הרבה נסיעות."

מרתה מהנהנת. "כן, זה נכון. אדבר איתו על זה."

"מצוין. אני חושבת שהוא יצטרך הסחות דעת, הוא לקח את המוות של תמרות עשן מאוד קשה." היא נראית קצת עצובה ומודאגת. "אני בטוחה שהוא יחזור לעצמו, אבל משהו חדש אולי יעזור."

"להתמקד במשפחה עוזר." מרתה מסכימה עם נימת עצב ברורה בקולה. "אשמח לבוא לבקר אצלכם, אם זה מתאים."

"אני...מרגישה שלא אני מי שאמורה להזמין אותך? כלומר, אני מאמינה שאת מוזמנת לחלוטין, אבל אני עוד לא מרגישה מספיק בעלות על הטריטוריה כדי להזמין אליה אנשים. מצד שני, תמרות עשן לא כאן לעשות את זה והמילה האחרונה גם לא, אז נראה שאני נבחרתי." היא מושכת כתף ומחייכת במעין ביטול עצמי. "את מוזמנת, כמו שאמרתי."

"תודה." מרתה אומרת בחיוך קטן, ואז שואלת ברוך "יש עוד חברי להקה? או רק שניכם?"

"כרגע רק שנינו. שאני לא בטוחה שנחשב להקה, אבל אני עוד מרגישה את פיבי מסתכלת עלי אז כנראה שהיא יודעת משהו שאני לא. די הרבה דברים, אפילו. אני מנסה לא לחשוב על זה מאוד לעומק."

"כנראה יש לה תכניות עבורך." מרתה אומרת - ובבירור מתכוונת לזה כדבר חיובי.

"כנראה. זה די מחמיא." היא חצי מחייכת. "מה איתך? מצאת לך אנשים להתלהק איתם? יש די הרבה שלא מקושרים כרגע."

"עדיין לא. אבל זה יבוא."