8.10.19- שנינו איבדנו אחים (אוון ומרתה)

בצהריים לקראת יום כיפור אוון יושבת לייד נהר בקיירן. היא מסתכלת על ההשתקפות שלה בעגמומיות.

פרי הרוח מבחינה בה וניגשת אליה. היא עומדת מאחוריה ואומרת "שלום", מתריעה על נוכחותה.

״היי מרתה,״ היא אומרת לה, מבטה עדיין נעול בהשתקפות שלה.

"מה שלומך?" פרי הרוח שואלת ברכות.

"כאובה " היא עונה לה בקול חלש
"לא הרגשתי כל כך הרבה כאב כבר שלוש שנים.... איבדתי את המשפחה שלי עוד פעם"

פרי הרוח מתיישבת לצדה. "עדיין יש לך משפחה."

״ברגע שראיתי אותם ברחתי בלי להסס. אני לא יודעת למה אבל אני פשוט לא יכולה להסתכל להם בעיניים...״

"לא הייתי בחזית שלכם. אבל ממה ששמעתי, לא היה דבר שיכולת לעשות." פרי הרוח אומרת. "קל להגיד 'אל תאשימי את עצמך', קשה לא להאשים את עצמך. אני יודעת. אבל קשה לי להאמין שחברי הלהקה שלך יאשימו אותך."

״כן אני גם לא חושבת שהם יכעסו אני עדיין לא מאמינה שמבין חברי הלהקה שהיו בחזית אני הייתי האחת ששרדה.״ היא אומרת בעגמומיות.
״קשה לי לחיות עם זה״

פרי הרוח מהנהנת. "אני מכירה את ההרגשה. אבל גם שאר חברי הלהקה שלך איבדו אחים. גם להם כואב. והם צריכים אותך עכשיו, בדיוק כפי שאת צריכה אותם."

״אני אפילו לא יכולה לדמיין איך הם מרגישים עכשיו....״ היא מתחילה לדאוג
״הם נראו כל כך פגועים... קיאן התווכח על משהו שהיה קשור לאלאסטור. ויואב... ״ היא האגרופים שלי מתחילים להתהדק.
״אני פשוט עזבתי אותם! ברחתי מהם במקום להיות לצידם! איזה סוג של חברת להקה אני...״

פרי הרוח שותקת לרגע ארוך. בבירור משהו מדבריה של אוון נגע בה עמוקות, נגע במקום כואב. "גם אני ברחתי." היא אומרת לבסוף, מאוד שקטה פתאום.

״גם... את ברחת? לאן בדיוק?״

"לקיירן." פרי הרוח אומרת בשקט, עיניה בוהות בנהר. "ראיתי את חברי הלהקה שלי מתים סביבי. רקדן הספירלה שהרג את האלפא שלי הסתער לכיווני, פצע אותי... ואז התעוררתי בקיירן." היא שותקת לרגע וממשיכה, קולה מלא בושה וכאב. "פרנזי שועל. אני לא זוכרת איך הגעתי לשם."

"אה... אז גם שבמקרה שלך גם לא הייתה לך בחירה" היא אומרת עם מבט אמפטי
"האם את עדיין מרגישה אשמה על זה שלא הצלחת להגן על אחיך? ואיך חברי הספט שלך הגיבו?"

לפתע, עיוורת לאמת מרגישה זעם שעולה מפרי הרוח בבת אחת. היא קמה בפתאומיות, חורקת שיניים ונאבקת לשלוט בו. "לך יש בחירה." היא אומרת, ונראה שכל מילה עולה לה במאמץ. "חברי הלהקה שלך חיים. תקני את הנזק."

אוון נרתעת מהכעס של מרתה אבל האמירה הכנה שלה חודרת לנשמתה.
"א-אני." היא ממלמלת ומסתכלת עליה במבט פגיע "איך אני אוכל לתקן את הנזק מרתה?"

פרי הרוח נאבקת בזעם שלה, נאבקת בעצמה. ברור שהדבר האחרון שהיא רוצה לעשות כרגע הוא להמשיך לדבר עם עיוורת לאמת, ושהיא היתה מעדיפה בהרבה ללכת להרביץ למשהו, או מישהו. אבל היא לוקחת כמה נשימות עמוקות ומרסנת את הזעם. הוא עדיין שם, אבל הוא בשליטה.
"דברי איתם."

"ועל מה בדיוק נדבר?"

פרי הרוח לוקחת עוד נשימה עמוקה ואומרת "את זה את צריכה להבין לבד. אבל את חייבת לדבר איתם. את חייבת להתמודד עם זה."

אוון מהנהנת באיטיות
"את.. צודקת
הם כל מה שנשאר לי... לא הייתי רוצה לאבד אותם"