7.3.20 אפשר לקרוא לזה מפגש משפחתי

בבוקר יום שבת, שלשלאות מנופצות מחפשת את זכריני, לפני שהיא יוצאת למה שהיה להם בסשן הלהקתי אתמול.

זכריני שם, עכברה לבנה יושבת לה על הכתף. היא שומרת לייד המבצר עם קשת בהיכון.

"היי, אפשר להסיח את דעתך?" היא מתיישבת לידה בלי לחכות להזמנה. היא נראית עייפה ומעוכה, אבל זה די סטנדרטי מאז עזה. "איך את? מה שלום הגורים? כבר קיבלת אותם חזרה? אני מרגישה חסרת אחריות שלא בדקתי את זה קודם."

זכריני נראית רצינית והבעתה מעט מאובנת. היא מהנהנת שדימפנה מתיישבת שם ואם האחיזה שלה על הקשת טיפה פחות חזקה בעקבות כך זה הסימן הברור היחיד שהיא נינוחה בחברת הפיאנה השנייה.
"הגורים בסדר, הם אצל אבא שלהם. אני מרגישה שעדיין לא ממש הגענו לרגיעה, אז בינתיים אני מעדיפה שישארו שם. אני מניחה שאם ישאר רגוע עד הסופש אחזור להניק אותם בעצמי. בינתיים אני שולחת להם בקבוקים." יש כאב שמשתקף בפנייה שמדברת על הגורים.

ההבעה של דימפנה מלאה סימפטיה. "אולי זה לטובה. כנראה יותר בטוח שם מאשר כאן, לכרגע." היא מסתכלת בה לרגע ארוך ובוחן. "מה קורה איתך? את נראית יותר לחוצה מהרגיל."

היא נאנחת. " מה שקרה בקיירן בזמן שכולם היו בהתקפה על עזה. זה... לא הייתה חוויה נעימה. ו...גשם קיצי."
היא לא מוסיפה עוד כאילו האמירה של השם מסבירה הכל.

"שום דבר מההתקפה הזו לא היה חוויה נעימה. ועדיין לא הבנתי מה בדיוק קרה לגשם קייצי. מה הלך כאן, בקרב הזה?" הקול שלה עדיין סימפטתי.

"...המון. יותר מדי. זה מרגיש שחצי מעזה יחד עם קוסמי המחמד שלהם היו כאן. גשם קיצי...." היא נושמת כמה רגעים " פתחו עלינו גשרי ירח - ממש לתוך הקיירן, וספירלות מחבלים זרקו משם חומרי חבלה. גשם קיצי ניסה לעצור אותם. הוא קפץ על אחד הגשרים. ונפל משם. הלונר המזדרגג שהיה אמור לפי העסקה עם בלומון להציל אותן הרגיש שאין בלומון יותר כנראה וויתר באמצע" כעס מתחיל לבעבע בה. "...פעם אחרונה ששמעתי ממנו הוא נתן את הנשימה האחרונה שלו במלפיאס."

"פתחו שערים לתוך הקיירן? איך?! ידעתי שמשהו מוזר הולך עם הגשרים, אבל זה לא אמור לקרות ככה. יש לנו הגנות מדברים כאלה. או אמורות להיות. יש לנו מושג מה קרה שם?"

"שבילים. אי אפשר לפתוח שביל מקיירן אחר אל השער שבלב הקיירן, והדלתות במצודה נעולות... אבל נראה ששום דבר לא מפריע לספירלות והטוטמים שלהם לפתוח שבילים ישר פנימה או לראגאבשים בכירים שלהם לעשות את זה אצמעית באמצעות מתנות" היא מסננת בכעס.

"זה...חרא ממש." דימפנה אומרת אחרי רגע של חיפוש מילים מתאימות ותסכול מזה שאין. "זה שהלונארים התחפפו אחרי שבלו מון מת זה...טוב, אין מה להגיד דברים רעים, הוא מת. ממש מאוד מת, מסכן." היא מושכת כתף. "כבר ביקשתי מגרינפינגרז שיראה מה הוא יכול לעשות כדי למגן את הגשרים והשבילים סביבנו, עכשיו שהוא שומר השער. "וגשם קייצי...נפל למלפיאס? פאק."

אילין מהנהנת, המבט שלה נראה שבור. 
"הוא...הוא קפץ פנימה לעצור את המחבל. ולא חזר. המילים הארונות שלו היו שהוא בסדר ושנמשיך להלחם. ואז הקשר ניתק, ודאשר חזר לבד ועצוב".

"נורא." היא מניחה יד רק קצת מהוססת על הזרוע של איילין. "אני מצטערת. הוא היה נקודה של אור בעולם די עגום." נראה שהיא עומדת להגיד משהו ואז משנה כיוון. "ומביטה קדימה? הבנתי שמישהו מילא אותה בכדורי כסף."

אילין מסתכלת כמה רגעים על הייד של דימפנה, ונראה שהיא מעריכה את המחווה בעיקר מהגארו שלא מחבבת מגע.

..."בכיוון שעה ארבע וחצי מכיוון מזרח. היו צלפי ספילה. הם רוקנו את הזעם שלהם במטח ירי ארוך על מביטה קדימה. לא היה לה סיכוי לעמוד בהפגזה מתמשכת של כדורי כסף. היה אפשר להציל אותה עם רוחות האוויר, נועד ל - פני הרצון עשה עסקה עם רוח אוויר שתאדוף 10 כדורי כסף. אבל בשלב הזה היה את כל העניין עם הקוסם והעץ והוא היה עסוק בזה ולא הספיק להגיד להן לעצור את המטחים עליה לפני שהיה מאוחר מדי. הן כן הצילו אותי מלהיות מטרה דומה שנייה אחרי זה" היא אומרת בקול חלול.

היד של דימפנה עוזבת את הזרוע של איילין והיא עושה facepalm כפול. "והן לא היו יכולות לחשוב על זה לבד?" הקול שלה מעומעם דרך אצבעות. "משהו אחר? שילכו לעזאזל. אני אגיד להן מילים. חלקן יהיו מילים בוטות וגסות." היא מרימה ראש. "אני שמחה שלפחות אותן הן הצילו."

"זה לא אשמתן. ההסכם היה שהן יעצרו את מה שהוא אומר להן לעתור, לא יפעלו על דעת עצמן. זה לא באמת אשמתו של אף אחד. זה היה קרב עמוס, ורועש והתקיימו במקביל לפחות 10 חזיתות בכל רגע נתון. "