14.3.20 צהריים, חשכת מעמקים ושלשלאות מנופצות

חשכת מעמקים מגיע לקיירן לעבוד עם שלשלאות מנופצות על טיפוח ותחזוק רוחות.
כשהם מתראים הוא אומר לה: "צר לי שלא יכולתי להגיע למוט. אבל אני פה עכשיו. רציתי לבקש שתשפטי אותי על מה שקרה בעזה."

"כן." נראה שהיא ציפתה לזה. "שמעתי את הפרטים ממפתח צינורות בום, והתייעצתי עם הפילודוקסים האחרים במוט. יש לך משהו להגיד שאתה חושב שלא שמעתי או שחשוב לך להדגיש?"

"לא. אמרתי הכל ואת יודעת הכל."

"אני יודעת כל מה שאמרו לי, בתקווה זה מספיק." היא חושבת על זה לרגע ארוך ואז מהנהנת פעם אחת. "תרצה את התוצאה עכשיו, או במקום שבו יותר אנשים יוכלו לראות ולשמוע?"

"מעדיף עכשיו. האומה תשמע על כך בכל מקרה. וזה משא כבד שאני נושא איתי כבר כמעט חודש וחצי."

"הגיוני, גם אני שונאת לחכות לעונשים." היא מהנהנת והטון והעמידה שלה נעשים וקשים ופורמליים יותר. "חשכת מעמקים, נפלת איפה שגארו רבים נפלו בעבר, ובצורה טרגית הרגת חבר ואח ללהקה, ואורח שבא לעזור בקרב שלנו ולא יחזור לספט הבית שלו. בחוסר שליטה עצמית איפשרת לתולע לשתול בך ציפורניים. לא היית חכם, והורדת מכבודך. אני יודעת שקיבלת מבחן בגרות וחשבת את עצמך ראוי להכרזה הזו. אז לא. אתה תידרש להוכיח את עצמך שוב, במשך חודשיים, עד שתוכל לשקול שוב להכריז על מעמד ולקבל אישור של לוכד האמת, אדון התיגר ואלפא הספט להכרזה. במהלך החודשיים האלה, עד מוט מאי, אתה תבקר בספט שממנו בא ספק של אמת ובספט שממנו בא האורח, כדי להתנצל. בנוסף, כדי שתזכור את הנזק שנשיכה של זאב עושה, אני אקח לך את הניבים עד המוט הבא."

חשכת מעמקים מרכין ראש בנימוס וחשיפת צוואר בפני שלשלאות מנופצות ולאחר לקיחת הניבים הוא אומר לה:
"תודה לך ששפטת אותי. אכן תכננתי כבר להגיע לספטים שמהם באו הגארו על מנת להתנצל ולפצות אותם.
שלחתי אליהם רוחות שליח."
נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו נוסף אבל מתחרט.

האמפתיה שלה תבין שהוא לא מסכים איתה במאת האחוזים אבל משפט של פילודוקס זה משפט של פילודוקס.

היא מטה את הראש לצד בתנועה שואלת. "אם יש לך שאלה או השגה על גזר הדין, עכשיו הזמן לשאול, לא בעוד שבוע. מרירות שיושבים עליה גדלה סתם."

הוא נראה שוקל את הדברים לכמה רגעים ואז אומר: "אני חושב שהייתי צריך לעלות מעמד לפוסטרן כבר
אבל
אם את חושבת אחרת אין לי בעיה עם חוסר ההסכמה שלנו בנושא.
דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
את כנראה רואה דברים שאני לא ואני מניח שנתת לי את העונש המסוים הזה מסיבה מאוד מסוימת.
את רוצה שאלמד שיעור מעבר לכך שהחיפזון הוא מן התולע."

<דימפנה תראה שזה משהו שהוא רוצה להאמין בו גם אם הוא כרגע לא שם במאת האחוזים.
יש פה ניסיון לכפות קור רוח ושליטה עצמית של המחשבה והלוגיקה על הרגש>

"אני חושבת שאתה יותר ראוי להיות פוסטרן מכמה אחרים שמחזיקים כבר במעמד הזה." השפה שלה מתעקלת בחצי חיוך מריר. "אבל אני גם חושבת שעל מה שעשית לא מגיע פרס. ואני מאמינה, בוא נקרא לזה ניחוש מושכל של מי שכן הייתה במוט, שאם היית מכריז אתמול היית נתקל בהתנגדות מהותית. חסכתי לך את המבוכה של לא להבין את זה בעצמך, להכריז ולהתמודד עם ההשלכות. קח חודשיים, תרשים אנשים, כלום לא בוער והמעמד יחכה לך כמו שאתה תחכה לו."

הוא מהנהן אליה ואומר: "כמו שאמרתי, את רואה דברים שאני לא."

ודימפנה תוכל לראות שיש לו במוח קונסטרוקציה של גלגלי שיניים שלא מפסיקים לטחון ולעבוד.

<עכשיו כבר יש ביניהם הסכמה מלאה>

"אני בטוחה שחודשיים יהיו די והותר זמן להפגין את התכונות שיקנו לך את המעמד שאתה רוצה." היא מהנהנת בביטחון גמור. "אבל אאחל לך הצלחה בכל זאת."