14.4 הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד

פרי הרוח מוצאת את אנדרדוג מתישהו כששניהם בהפסקה מעבודותיהם כמגן ומשגיחה. "שלום! מה שלומך?" היא שואלת אותו בחיוך. "מזמן לא דיברנו."

הוא יחייך חיוך אלגנטי כרגיל. "פרי הרוח! שלום לך, אכן מזמן לא דיברנו. אני בסדר, כרגיל. מה איתך?"

"טוב. חזרתי לעין גדי." היא אומרת והחיוך שלה מתרחב.

"אני שמעתי! תוכלי לספר את סיפור ההתלהקות שלכם? זה נשמע מעניין."

היא מהנהנת. "בשמחה. חשכת מעמקים ואני קיבלנו חיזיון מהינשוף. ראינו את עין גדי וים המלח עטופים בקורים. ראינו חור נפער ברשת, ואת הים עולה באש, ומהאש עולה דמות אדירה עם זרועות תמנון. ראינו את רוחות הפרא של עין גדי מושחתות והופכות לצבא של יצורי תולע שעושה את דרכו לכיוון העץ בלב הקיירן."
היא עוצרת לרגע, נותנת למילים לשקוע, וממשיכה. "הבנו שגורלנו קשור בגורל המקום. אנחנו מחויבים לעקוב אחרי החזיונות שאנחנו מקבלים מהינשוף, גם במחיר פירוק הלהקה שרצה תחתיו - לדם ואפר יש יותר מדי התחיבויות בתקוע והוא נשאר שם. אבל שנינו לבד לא יכולים להחזיק טריטוריה - ידענו שאנחנו צריכים להקה, וכבר עברנו כמה ריצות מוצלחות עם אכילס. הוא גארו ששנינו סומכים עליו ומעריכים אותו, אז הצענו לו להצטרף אלינו."

נראה שאנדרדוג מקשיב לסיפור בשטיקה מופתית. "אז למה בעצם התלהקתם תחת נמר המדבר?"

"לא רק אנחנו קיבלנו את החיזיון - גם באגירה בכיר. רטו-מאקו, הנווד, הטלפיים המאוזנות. הוא בא לעין גדי לבחון את הנושא." היא עוצרת לרגע ומשפילה מעט את מבטה. "הוא פגש את אמא, והם... אמממ. ביחד." היא נבוכה, ונראה שהיא ממש לא יודעת מה לחשוב על הנושא. "זה מוזר."

"... אמא?" הוא שואל בבלבול מהול במעט חשש.

"רחל."

הוא נראה יותר מבולבל ממקודם. "פרה... שנמצא יחד עם... רוח?"

היא מהנהנת. "כן... שמעתי סיפורים כאלו על גארו בעבר."

"כאילו... מי אני שאשפוט. אבל עדיין. בכל מקרה, תמשיכי."

בבירור יש לפרי הרוח עוד הרבה מה להגיד על הרומן הסוער של אמא והבסתת, אבל היא מנסה להתמקד. "האורגת התחזקה בעין גדי לאחרונה. לא באופן משמעותי עדיין - העכבישים בגבול מעט נועזים יותר, אבל הרוב נשאר כשהיה. אבל אין ספק שזו התחלה של משהו, משהו שאנחנו צריכים לעצור. רטו-מאקו סיפר לנו על רוח נמר שהאורגת כלאה במקדש עתיק בדרום הנגב. הוא סיפר לנו על נמר המדבר, שנכחד בישראל וכמעט נכחד מהעולם. על הרוח שזועמת על מותם של ילדיה, שתהיה לנו בת ברית חזקה במאבק הצפוי לנו. הוא הציע שנתלהק תחתיה - אמרנו לו שנשמח לדבר איתה קודם." היא אומרת ומחייכת. "אבל היה לנו ברור שאנחנו חייבים לשחרר אותה כך או כך. אז רצנו למקדש הנמרים. זה מקום... מוזר. מאוד מוזר. הוא נבנה לפני כשמונת אלפים שנה. רטו-מאקו אמר שהוא עמד שומם זמן רב, ועכבישי הדוגמה חזרו אליו כשהאדם גילה אותו מחדש, לפני ארבעים שנה. הם מנסים לשמר את הפולחן שהתקיים בו, אבל נראה שהם בעצמם לא באמת מכירים אותו. שהם... כמעט מאלתרים."

"מה היו עכבישי הדוגמה האלה? האנטר ספיידרס? או משהו אחר?"

"לא ראיתי עליהם נשקים, אז אני לא חושבת. הם לבשו חלוקים ונראו כמו כהנים. הם איבנו את הנמר הגדול בתוך המקדש. אכילס סיפר שהוא עמד על מזבח והם ירו עליו קורים והתפללו אליו שלא יאכל את העיזים שלהם. הוא נכנס למקדש לחלץ אותו, בזמן שרטו-מאקו, חשכת מעמקים ואני ביצענו פעולת הסחה בחוץ. היו בחוץ עוד כמה נמרים מאובנים, ועז אחת. ייללנו למשוך את תשומת לבם של העכבישים, גנבנו להם שני נמרים ואת העז ורצנו, למשוך אותם הרחק מהמקדש."

"מרשים. מה עשיתם איתם אחר כך?"

"רטו-מאקו חתך את מעטה הקורים שעל הנמר הגדול עם הסכין שלו, פטיש שקשורה אליו רוח חופש. הנמר שאג שאגה אדירה ששחררה את הנמרים הקטנים, גם אלה שנשארו בחצר המקדש, ואת העז. את העז הם אכלו מיד." היא מספרת, משועשעת. "דיברנו איתו. שמענו את הזעם שלו על האורגת שכלאה אותו והרגה את ילדיו בפיזי. הבנו שהוא אכן הטוטם הנכון בשבילנו."

"ובכן, אני מכיר אותך." הוא אומר בחיוך. "יודע שהגישה שלי שונה מאוד משלך, אבל אני לחלוטין יכול לכבד אתכם על זה ועל העובדה שאתם הולכים אחרי העקרונות שלכם."