19.7 חיבוק הדוב והרמוניה

הרמוניה מגיעה בבוקר לקיירן, והולכת לפינת הרביצה החביבה עליה ברחבת אורחים

חיבוק הדוב מתקרב אליה, הוא מחזיק אבטיח פרוס לחצי, הוא מחייך מתיישב לספסל, מחכה לראות תגובה מהלופוסית המנומנמת

הרמוניה מתיישבת על השולחן, נראית מוכנה לאכול אבל מחכה לראות אם הוא רוצה לחלק את זה איכשהו.

הוא מניח את האבטיח, חותך אותו ל4 עם הטפרים


מסתכל ימינה שמאלה בנוגע לרמי מעלה מהרמוניה באזור


מגיש לה אחד ולוקח לו אחד. נראה שהוא מתייחס אליהם כבעלי מעמד דומה, או כחברים, או משהו לשישי ואחר לגמרי

הרמוניה מטה את ראשה בבלבול לרגע ואז מרחרחת את החתיכה ונמתחת במקומה בשמחה. הוא חוטף מין מכה ידידותית על הראש מהכפה שלה, מעין תזכורת לגבי המעמדות אבל היא בברור לא כועסת עליו, יותר מחנכת. ואז היא אוכלת את האבטיח שלה בשמחה והנאה גלויה.

הוא אוכל את האבטיח שלו, בחיוך עצוב, ומסתכל על הרמוניה ושואל "מה שלומך?" ומתחיל לאכול את האבטיח שלו

הרמוניה כבר סיימה את המנה שלה ומחליקה להומיד, מנגבת את הפה בבגד שעליה. "בסדר, למה אתה עצוב?"

"עשיתי משהו רע. אני לא שמח מזה... אני לא אוהב לבגוד בחברים"

"מה קרה? ברב המקרים אפשר לתקן"

"לא זה... לא באמת... הוא מת. הרגתי אותו" הוא אומר ונראה מאד עצוב, על סף בכי. אבל הוא עוצר את עצמו מלבכות
ואוכל עוד אבטיח

"מה קרה?" היא שואלת שוב,עם עדינות מסויימת בקולה.

"למדתי מתנה, ואז הרגנו משתפ, ואז סא"ל כעס, ואז היה משפט. ואז התנצלות ואז הלכנו לממלכת הקרנף, שהיא לא ממלכת הקרנף, ואז הייתי צריך לבחור בין לנטוש את המשפחה שלי לבין לנטוש את החבר הכי טוב שלי.

אבל זה לא הספיק לרוחות, אז הייתי צריך להרוג את החבר הכי טוב שלי, בשביל המשפחה שלי" הוא מסביר, ובוכה

הרמוניה מחבקת אותו חיבוק גמלוני, ומעט נוקשה. "רגע,זה היה מבחן של רוח, או באמת הוא?"

"מה זאת אומרת? למה את מתכוונת?" הוא שואל לא בטוח למה היא מתכוונת

"זה היה אשליה של הרוח או באמת החבר הכי טוב שלך? הוא הגיע לישראל?" היא שואלת בבלבול

"לא, זה לא היה אשליה. כן הוא באמת הגיע לארץ, הוא היה היחיד בארץ, ועכשיו הוא מת, גרונק מת"

"מי הוא היה?"

"גרונק, הקרנף." הוא אומר בעיניים דומעות

"הרוח המלווה שלכם?" הרמוניה שואלת בעצב

"לא, כן, לא, כלומר... הוא היה יותר מזה" הוא אומר

"רוצה לספר?"

"הוא היה קרנף... חבר קרוב" הוא אומר "היינו אוכלים ביחד, ישנים ביחד, נחים ביחד"

הרמוניה שותקת, ממשיכה עם החיבוק ונותנת לו מקום להמשיך לשתף או סתם לשתוק ביחד.

חיבוק הדוב ממשיך ומספר "אני זוכר שהגעתי וגרונק היה עצוב. אז ניסיתי לשמח אותו, זה היה ממש קשה, אבל אני חושב שקצת, לקראת הסוף הוא ניהיה קרנף שמח יותר"

"אתה חושב שהוא יתגלגל?"