קצת על טקסים ובקשות 21.05

מעט אחרי המוט פראקסיס מחפש את זכריני באיזור לשיחה

זכריני באזור. היא שהיא נפרדת מילד הגאיה והגור שלו. שמסיימת היא מתפנה אליך. נראה שהגור הותיר אותה במצב רוח טוב והיא פונה אליך בחיוך.
"כן פראקסיס. איל אפשר לעזור לך?"

"תהיתי לעצמי... יהיה לי לכבוד אם כשרת הטקסים של הספט תעניקי לי את ברכתך להוביל בערב היפוך הקיץ את טקס הציד הגדול. יש לו משמעות רבה עבורי שכן עיצב את חיי בעבר ואני מרגיש שמחובתי להעניק הזדמנות זו לגארו אחרים ולספט"

זכריני מסמלת לו בידה להצטרף אליה. נראה שהיא הולכת לאנשהו מחוץ לקיירן.
" זה נשמע שיש לך סיפור. איך עיצב הטקס את חייך?"

הוא נוהם מעט בכעס אבל משתלט על עצמו ומתלווה אלייך.
"הוביל אותי לקרב על אדמה, החיים שבה, חיי ומעמד בגרות בשבט. עד היום נושא על גופי את הצלקות לספר על כך"

היא לא מתרגשת מהכעס שלו. אבל מסתכלת עליו במבט בוחן שבבירור דורש הסבר. "לא אמרת שאתה צעיר? מה הכוונה הוביל אותך לבגרותך בשבט."

"גררר אישי מדי" הוא מביט במבט בוחן כלשהו

היא משירה לו מבט שליו אך קשה. קצות השפתיים שלה עולות למעלה במחווה שאינה חיוך, חושפות מעט ניבים בהזהרה.

" אתה מבקש ממני לסמוך עליך עם משהו שההשפעה שלו על הספט יכולה להיות הרת אסון אם יכשל. אני לא מכירה אותך, ואתה עושה כמיטב יכולתך לנהום עליי ולא לאפשר לי להכיר אותך או לסמוך עלייך. כבוד עובד לשני הכיוונים. תחשוב קצת על המילים הבאות שלך והמשמעות שלהן לפני שאתה עונה לי".

היא עוצרת כשהם מגיעים לפינה קטנה ביער - פינת חמד ובה פרחי אמנון ותמר. יש שלט עץ קטן ומאולר שנראה שמישהו חרט בו עם טפרים "זה בסדר לאהוב".

היא מוציאה מהתיק שלה כמה בקבוקי מים ומתחילה בשלווה להשקות את הפרחים.

הוא מביט בגינה ונראה שמשהו בה נוגע בו והוא שוקע בזכרון, דמעה זולגת מהלחי שלו וולבסוף הוא עונה.

"פעם הייתי ידוע כ-'דם ראשון', 'צייד שלכת' תיאורג' בוגר לוונדיגו, נכדו של 'דם-על-קרח', אהרון מחנך לוונדיגו ואלפא ספט נונאווט משושלת 'להבה כחולה'. עבר הפכפך, מלא בדברים שאני גאה בהם, אך גם כאלו שאני מתבייש בהם"

זכריני מנידה את ראשה בכובד ראש. היא ניגשת אליו בצעד שקול. מניחה את היד שלה על כתפו ולוחצת בעדינות. היא מגישה לו בקבוק מים, מאפשרת לו להצטרף אליה בהשקיה אם יחפוץ בכך.

"ספר לי משהו שהיית גאה בו".

הוא יצטרף להשקיה.
"קיבלתי מבחן בגרות, להוביל את טקס 'הדב הגדול' (הוא מבטא את זה בשפה זרה שזכריני לא תבין כנראה). התכנסנו אני ולהקתי בעוד הספט יצא לציד הגדול שגאיה שילחה אותם אליו, וונדיגו נגלה אליי ושלח אותי להוביל להקתי כנגד רשע שהתגלם באדמות השבט. הוא דרש נקמה בעבור ילדיו כנגד גורהאל ששירת את התולע, עסק במאגיה שחורה וכפה אליו את נשמות ורוחות המתים.

הציד ערך עונה שלמה, עד ליום שוויון הסתיו, נתנו לזעמו של וונדיגו להוביל אותנו, מחריבים את הרוע שעטף את המקומות שבהם נגע. וכאשר הגענו למולו סוף סוף, ראיתי כיצד עשה שימוש בזוי ברוח של אחי, מונע ממנו להתגלגל. התמלאתי זעם אך הבנתי תוך כדי שהמפתח להציל אותו תמון דווקא בתקווה. אז לאחר שהבסנו את האויב בקרב אימתני, זו היתה תקווה ולא דחף הנקמה ששחררה את רוחות האבות, רוחות החיות והטבע, ריפאה את האדמה והעניקה לוונדיגו מעט נחת באותו היום.

חזרתי לספט עם להקתי, גאים במעשינו, עברתי מבחן, זכיתי בשם מעשה אבל החשוב מכל, התחלתי להיזכר מי אני ולצעוד בדרך שהובילה אותי עד הלום"

זכריני מקשיבה לסיפור תוך כדי שמשקה את הצמחים, מדי פעם יוצרת קשר עיין כדי להראות שהיא מקשיבה ומרוכזת בנאמר.

"שם המעשה השני שלי הוא מביאת התקווה. תקווה היא כוח מניע עצום. נדדתי עם עוד גארו אל מחוץ לגאיה, להשיב גורל שאבד. לא התאר את המסע, אבל בסופו של דבר מצאנו את הגורל. הוא היה במקבילה הסלבטיאלית להארנו. הדבר היחיד שבסופו של דבר הצליח לשכנע אותי לשוב אלינו זה החזרת התקוה. שום כוח אחר, שריר או שכנוע, לא היה עובד."

טיפה אחרונה נשפכת מהבקבוק אל האדמה, וזכריני בתנועה איטית מחזירה את הפקק חזרה לבקבוק ומכניסה אותי לתיק. שהיא מסיימת.היא מיישרת מבט עם פראקסיס.

" ומי אתה היום?"

האינסטינקט הראשוני שלו זה הידרכות חייתית במחשבה שהיא נועלת עמו מבט, אבל אז מבין במהרה שזה לא זה.
"כיום, אני פראקסיס, תיאורג' צעיר לכסופי הניבים מבית לב חכם ובית מאורות הירח, חבר בלהקת מגיני מגדל צדק הרצים עם חזיר הבר, חבר ספט ישראל, נצר לשושלת 'שומרי שלושת הדרכים', בנו של 'ניב ירח' ונכדו של קוילה 'דם ברזל' תיאורג' מחנך לכסופי הניבים מבית לב חכם, צאצאו של 'לשון זהב וכסף' ראשון השושלת.
אני גארו המשרת את גאיה והאומה, מלא תקווה ותכלית להיות מי שיוביל בעתיד לתבוסתה של שנאה, גארו שיסב גאווה וכבוד לאחיו (אח שלו), להקתו, לספט, לשבט, לאומה ולגאיה" עמדתו משדרת גאווה מסויימת.

זכריני מסתכלת עליו, למעלה ולמטה ומהנהנת. היא לוקחת צעד קדימה, מעיל העור שלגופה נע עם הרוח שהיא מתקדמת לעברו, טיפה יותר קרוב משהנימוס מכתיב.
" דבר אחרון. קשה לך שאני מסתכלת לך בעינים. קשה לך שאתה חושב שמישהו נותן לך פקודה. ולא ברמה הרגילה, משהו מעבר לגארו, ללופוס הרגיל."
היא מיישרת איתו מבט. זה לא תיגר, אבל כמעט. יש משהו בוחן ולא נוח במבט הזה.
"למה."

לא נראה שהוא נלהב מההתגרות הזו עם המבט. הוא נותן לרגע של מחשבה לשרור. (כל נקודה מהווה הפסקה סימבולית שנועדה לתת דגש)
"אני כסוף ניבים. שהיה רונין. שהיה וונדיגו. ו..." נראה שהוא שוקל להוסיף משהו אבל בסוף לא "זה מספיק בפני עצמו".
מבטו משדר תקיפות של 'אל תדחפי בי להמשיך'.

היא לא עונה. אבל היא מתקרבת לעברו, סוגרת את הפער ביניהם שאם יתאפשר הפנים שלהם ממש סמוכים אחד לשני. המבט שלה עדיין סגור על שלו. האם הוא נותן לה להתקרב?

כן, פשוט מגרונו יוצאים צלילי growl חייתיים כסימן שהוא לא מעריך את ההתגרות והיא בוחנת גבולות

כאשר הוא מאפשר לה להכנס למרחב האישי שלו היא עוצרת, ובתנועה איטית ומכוונת מניחה את המצח שלה על המצח שלו, עוצמת עיניים. יש משהו חייתי במחווה הזו, גם אם לא זאבי. משהו שאומר אמון. מאוד קל לתקוף ולנשוך את הצוואר, בעיקר שמי שמולך לא מסתכל.

הגראולינג מפסיק והוא נותן לך קונטרה, עוצם את עיניו גם כן.
אולי שוב הזכרת לו משהו או שפשוט הוא מתמסר למחווה. הוא שותק ולא אומר דבר, נותן לטבע לדבר

זכריני נשארת שם כמה רגעים בשקט נינוח. רשרוש של רוח הפרחים ועלי העצים הם הדבר היחיד שמפר את השקט.

לאחר מה רגעים, היא מנתקת מגע. מיישרת איתו מבט לרגע, חיוך קטן על הפנים שלה שמגיע לעיניים.
היא מהנהנת.

"בסדר. תוביל את הטקס, אני הייה שם לעזור לך. "

היא מתחילה להתקדם לתוך הגינה. יש במרכזה אבן גדולה שנראית מזמינה לרבוץ עלייה. היא משתנה ללופוס ועושה בדיוק את זה.

פראקסיס מהנהן לעומק בתודה ושב לרבוץ לו בנקודה שלו גם כן.

קופצים ליום ראשון (ה-30/05), פראקסיס רואה שזכריני שבה וניגש אליה,
"שלום זכריני, זכור לי שהובלת את טקס המוות של גשם קייצי ובכך הפגנת חיבור עמוק לאותו הגארו. חשבתי שראוי שאספר לך שלפני יומיים שבתי מריצה שהוביל קונאטוס ובה נתקלנו בדבר מוזר.
שמעתי מספר דברים שהא'ארון עבר בחייו, אך עדיין היה מפתיע להיתקל באספקט של התולע שתפס את צורתו והציג לפי דבריו של קונאטוס את היכולות של בן להקתו לשעבר. זה היה תולע אדיר שהוקיא מגופו, אך הזיהום היה כה חזק שתפס צורה ואופי משלו.
רציתי לספר לך שהשמדתי אותו ולא עוד יהיה משהו על פני גאיה שעלול להביא בוז לשמו".