יום רביעי ב10.2.2018 בשעות הערב: גיבוש

אשלין מורידה את השוט. "וואו. נחמד."

יש למשקה טעם חריף מאוד, שקצת מזכיר... אבסינת'? היא מרגישה את החום שלו בבטנה.
קאסידי מורידה את השוט במכה אחת, מחמיצה את פניה, וממהרת לקחת עוגיה כדי להעביר את הטעם.
"וואו, כן. אני מתה עליו." היא אומרת בשעשוע. "אילו השטויות של אבא שלי, פעם ליקר-מחטי-אורן, פעם סוודרים מצמר יאק... והיה את הקיץ שהוא בישל אך ורק עם ספירולינה, או השבועיים בכיתה ד' שהוא החליט, כניסוי חינוכי, לא לומר לי את המילה 'לא'." היא צוחקת. "הוא נשבר כשגיליתי איך עולים לגג של הבניין."

אשלין צוחקת. "ספירולינה זה דוחה. תני לי לנחש, בבית ספר היו לכם מדבקות של חיות במקום ציונים?"

"לא לא, זה לא. אבא שלי היה מת להכניס אותי לאחד מבתי הספר האלה, אבל קודם כל, לא יכולנו להרשות לעצמנו את זה- ויותר חשוב, אימא שלי לא הרשתה לו. היא החליטה שבלימודים היא לא מוותרת לי וזהו! זה חקוק באבן עכשיו. אני אלמד כמו בן אדם כי ככה היא החליטה." היא מוזגת לעצמה ולאשלין עוד שוט. "כשהיא תגיע לפה אני גם אחטוף משהו טוב. מן הסתם, אני לא יותר מידי הולכת לבית ספר בחודש וחצי האחרונים. זה לא מה שסיכמנו והיא לא תעבור על זה בשקט."

"רגע, הם לא יודעים עליך?" אשלין שואלת. היא נשמעת קצת מופתעת.

"לא לא, הם יודעים טוב מאוד. אימא שלי עדיין נורא רוצה שאני אלך לבית ספר, אקבל תעודת גמר והכל."

אשלין מגיבה בפייספאלם. "וואו. סורי, אבל... רעיון רע." לאחר רגע היא מוסיפה "רגע, לפני כמה זמן השתנית? המשכת ללכת לבית ספר אחרי זה? ברצינות?"

"שנתיים בערך, ו... לא. הפסקתי במשך כל החינוך שלי, ואז סוגשל ניסיתי home school? בכל מקרה, זה חשוב לרעלה, אחרי הכל. יש גבול לכמה מסמכים החבר'ה בבית יכולים לזייף בשבילי... כמה כסף הם יוכלו לתת... להחזיק את עצמנו בעולם האנושי, לפחות במידה מסוימת, זה הכרחי." מבטה מהורהר, היא נראית מעט מטושטשת. "ואני אוהבת ללכת לבית ספר... זה כזה... את יודעת, נורמלי."

"זה מסוכן," אשלין עונה, "חשוב לרעלה גם לא לקרוע לגזרים את המורה למתמטיקה." היא מוסיפה חיוך קטן בתקווה לרכך את הדברים שלה.

קאסידי לא נראית משועשעת. היא שותה את השוט שמזגה קודם, פניה מתעוותים, והיא מטיחה את הכוס חזרה בשולחן.
"אל תגזימי. לא נתנו לי להיות צעירה כי ביקשתי ממש יפה. יש זעם אבל יש גם שיטות להתמודד איתו. אם לא הייתי מסוגלת לא להיכנס לפרנזי על כל מי שלא נחמד אלי לא הייתי פה." היא נראית עצבנית, אבל גם כמעט... פגועה. "את, את לא עובדת? ג'ד לא הולך לסופר לפעמים, למרות הזעם ולמרות הקללה?"

"היי," אשלין מישירה אליה מבט ואומרת בטון רגוע והיא מקווה שגם מרגיע, "זה לא מסוכן כי זאת את, זה מסוכן נקודה. כולם יכולים לאבד שליטה לפעמים, וגם אם את שולטת בעצמך במאה אחוז, עצם הנוכחות שלך שם תסכן את כולם. מספיק שערפד אחד או ווטאבר יגלה שגארו לומדת שם, בום, אין בית ספר."

נראה שהמחשבה מאוד מטרידה אותה.
"אז... כאילו... מה התוכנית שלך? אותה חוקיות לא תקפה על היישוב הזה, ועל השכונה שלכם בבאר שבע, ו... ועל כל מקום שאנחנו מגיעים אליו?" היא מבינה את משמעות מילותיה ככל שהיא אומרת אותן, בהלה מתפתחת בקולה בהדרגה.

אשלין נאנחת ולוגמת מהכוס שלה. "כן. אבל בגלל זה אנחנו מחויבים לא לקחת סיכונים מיותרים. אני מצטערת, קאסידי, אבל נראה לי שללכת לבית ספר זה סיכון מיותר. תאמיני לי שגם אני רוצה לשמור על קשר עם אנשים רגילים. זה חשוב לי, ממש, אבל אני לא רוצה שהם יפגעו בגללי."

היא מביטה מטה אל תוך הכוס הריקה שלה, כאב בעיניה. לאחר כמה שניות היא קמה, עוברת בקדחתנות בכמה וכמה מגירות, וחוזרת לשולחן עם נרתיק עור קטן, צנצנת זכוכית ומה שנראה כמו רפליקה קטנטונת של כוכב המוות.
"את, את בקשר עם ההורים שלך?" היא שואלת, בניסיון ברור להחליף נושא, בעודה מפוררת מהחומר שבצנצנת אל תוך הגריינדר.

"כן," אשלין עונה, מרוקנת את הכוס שלה, קמה למזוג מים לשתיהן וחוזרת לשבת.

"והם יודעים?"
היא פותחת את הגריינדר ומתחילה לערבב בתוך קערית שכבר נמצאת על השולחן מבעוד מועד, בדיוק עבור המטרה הזו, את החומר וטבק מתוך הנרתיק.

אשלין מרוקנת את כוס המים בלגימה אחת ואז עונה "אבא שלי כן, הוא בן דם. אמא שלי לא."

"אמא שלך בת אדם?" קאסידי מפסיקה את מלאכת הקיסוס, ונראית מופתעת מאוד

"כן - זה קורה, את יודעת. ולכי תדעי, אולי יש לה משהו בגנים בכל זאת." היא צוחקת וממלמלת "בטח רקדני ספירלה."

"לא, לא, אני יודעת שזה קורה! גם אימא שלי!" נראה שהיא שמחה על הדמיון ביניהן, על כך שהיא לא היחידה. היא מחייכת.

"אבל שני ההורים שלך בטח בני דם, לא? את ידעת משהו על גארו לפני שהשתנית? לי לא סיפרו כלום."

"אבא שלי קין, אבל הוא לא ידע. אימא שלי אנושית ומן הסתם לא ידעה, ולכן גם אני לא."

עכשיו גם אשלין מחייכת. "כמוני! רק שלא רק שאבא שלי ידע, הוא מאוד מעורב בשבט יחסית. בהתחלה ממש התעצבנתי שהוא לא סיפר לי כלום, אבל אני מבינה למה הוא לא רצה לסבך אותי ואת אמא שלי בבלגן הזה סתם."

מצד אחד זה הגיוני... אבל אני גם מבינה למה כעסת. אם אבא שלי היה שומר ממני משהו כזה בטח הייתי מתחרפנת. מממ... זה בסדר לשאול באיזה גיל השתנית?"

"כמעט תשע עשרה." אשלין עונה לה.