חברות זה קסם: אסלן+קולקי ב5.2 עם כל הסוכר

"ריה לא מעניש אותי ככה אף פעם." היא משיבה בשקט.

"..." הוא חושב על זה.

"אולי אנחנו צריכים לשאול צעירים בנושא. להבין מה הוא הסטנדרט."

"אוקיי." הוא מסכים.

היא חושבת על זה לכמה שניות, ואז שואלת בלחש,
"היית רוצה שזה יהיה אחרת?"

"טוב ..." הוא חושב על זה רגע: "כן."

"איך?"

"אני לא יודע. כשאבא שלי היה לא מרוצה הוא זרק אותי בשלג עם רובה ואמר לי להסתדר שבוע."

"לא קר בשלג?"

"כן. כן, קולקי." הוא אומר לה ונאנח.

"אה."
נראה שהיא הבינה. היא מתקרבת אליו עוד קצת.
"ובכן, כשאיכזבתי את ננה, היא הייתה מסרבת ללמד אותי שום דבר נוסף עד שאלמד את הלקח שהיא רצתה ללמד אותי, או אוסרת עלי להשתתף בטקסים."

"זו גם דרך. שיהאן ראקטז אמר שללמוד חומר מתקדם בלי לדעת את הבסיס מהווה השרשה של טעויות קטלניות."

"כמובן, אך זה תמיד היה נכון. לא רק כאשר נכשלתי נחרצות. לעומת זאת, רק כאשר נכשלתי היא בודדה אותי. הבנתי שהמנהג הזה לא נחשב למקובל בחברה האנושית."
למרות שהיא בבירור מנסה להמעיט בכך באמצעות טון והתנהגות אגביים, ניתן לראות שהזיכרון גורם לכתפיה להתכווץ מעט.
"מה זה שיהאן ראקטז?"

"מי." הוא מתקן אותה בשעשוע: "המורה שלי להגנה עצמית כשהייתי בקמצ'טקה."

"הו. קמצ'טקה זה הבית שלך?" היא שואלת, ומיד מוסיפה, "גם הוא היה זורק אותך לשלג?"

"לא. הוא לא היה זורק אותי לשלג." הוא אומר לה בחיוך: "זה היה מבזבז את הזמן של שנינו. הוא היה נותן לי לעשות את אותו תרגיל, שוב, ושוב, ושוב, עד שהייתי מצליח."

"ואם לא הצלחת?"

"אז הייתי מנסה שוב."

"והוא לא העניש אותך?"

"לא. בודו מתרגלים לא בשביל להצליח, אלא בשביל להתקדם. כשתהיה מוכן תתקדם, לא תהיה מוכן, לא תתקדם. אין טעם להעניש - זה לא יניב דבר." הוא מסביר.

"מה זה בודו?"

"ו... לא היית רוצה שאגאתון יחנך אותך בצורה דומה לזו?"

"אני לא יודע... באשר לשאלתך הראשונה התשובה היא דרך הלוחם."

"זה נשמע מאוד מעניין." ניצוץ של סקרנות מופיע בעיניה. "אני חושבת שהייתי רוצה שיחנכו אותי ככה. לפחות קצת. רק בשביל להרגיש איך זה."

"את יכולה לדבר עם גרינפינגרס, אולי הוא יעזור בנושא. אני צריך ללכת לשיעור על קווי זמן ואומברה עמוקה. ביי!" והוא ילך.