21.5.2019, קאיירן, נחש מעושן

סהר מהנהנת ולוקחת לגימה מהפלאסק. פניה מתעוות, אך היא מתנערת ומחייכת. היא נראית סקרנית לשמוע את הסיפור בעודה קוטפת עלים מצמח אל תוך העלי שלה.

הוא צוחק מפרצופה כשהיא שותה מהמשקה, "מתרגלים לזה."
הוא צופה בה בעודה אוספת צמחים ומתחיל לספר את סיפורו.
"זה הסיפור על איך למדתי לדבר עם חיות. אני לא גאה בו, אבל זה הסיפור שלי ועליי לספר אותו.

אחריי השינוי שלי נחשפתי לעולם העל טבעי לראשונה.
גיליתי כל כך הרבה. על הגארו, הרוחות, האויבים שלנו, וההיסטוריה המרתקת של האומה. הייתי גור סקרן ומעצבן, ונטיתי מידיי פעם להיעלם למחנך שלי כשהוא היה עסוק אל הטבע ולטייל. במיוחד אהבתי ללכת אל היערות, נהניתי לשחק עם החיות ביער ולהשתעשע איתן.

הייתי רואה סנאי ורודף אחריו, והיינו ממש נהנים. הוא היה רץ מהר מהר, ואני הייתי דולק אחריו. זה היה אימון טוב.
הייתי רואה ציפור קטנה על ענף, ומנסה לטפס על הענף כדי להגיע אליה. רציתי להתקרב ולרחרח אותה ולומר שלום, אבל הציפורים כל הזמן עפו וברחו.
הייתי רואה קן נמלים, והייתי מתחיל לחסום אותו בחול ואבנים כדי לראות אותן בונות מחדש. איך נהניתי לצפות בנמלים עובדות מהר מהר ויוצרות פתח חדש למנהרה.

לא רציתי להציק ליער, אבל אהבתי לחקור אותו וללכת בו לאן שבא לי. אני הרי זאב, טורף על, אני יכול לעשות מה שאני רוצה ביער כי אני למעלה. ועובדה שכשהייתי עושה את זה שום דבר לא היה קורה לי.

ואז הגיע היום שבו הצלחתי לעבור לאומברה בעצמי. זה לא היה קל כי החיבור הטבעי שלי עם הרוחות לא היה טבעי. הוא לא בא לי בקלות. לקח לי זמן רב לעבור לאומברה בלי דחיפה חזקה באחוריים ממישהו.

אבל כשסוף סוף הצלחתי, החלטתי ללכת שוב ליער לכמה שעות. תמיד אמרו לי שלרוחות יש מודעות, וחוכמה, ושאפשר לדבר איתן.
רציתי לשמוע סיפורים מהרוחות של היער ולהכיר את כל החברים הקטנים שלי מהצד השני.

התקרבתי ליער מרחוק ואז פגשתי שועל חביב, והשועל בירך אותי לשלום ואמר שהחברים שלו רוצים לפגוש אותי. ובאתי אחריו בשמחה.
ראיתי את הסנאים הנחמדים מתקרבים, ואת הציפורים צופות בי מלמעלה, וכל הזוחלים והחרקים באים. ואז הם כולם קפצו עליי, והם הרביצו לי.
חטפת פעם מכות מ30 חיות בבת אחת? זה לא נעים. כשהתעוררתי אחריי העילפון היו לי שריטות על הפרצוף, הפרווה שלי הייתה מלאה בפרווה של בעלי חיים אחרים, גופי היה חרוש בעקיצות חרקים ומצאתי כמה נוצות במקום שאליו קרניי השמש לא מגיעות.

פחדתי, הייתי מבולבל, לא הבנתי למה הרוחות פגעו בי ככה? לא עשיתי להן דבר!
ואז יצא השועל מבין השיחים. רתחתי מזעם, עמדתי להשתנות לצורת המלחמה ולקרוע את בשרו. אבל אז הוא פשוט אמר "פיזי" ונעלם.

עברתי לפיזי ומצאתי שם שועל קטן ואדמדם, שבלי מילים פשוט הוביל אותי. היססתי, אבל בשלב הזה לא באמת הייתה לי ברירה. הייתי עמוק יותר ביער משהייתי איי פעם, ולא ידעתי לאיזה כיוון לברוח.

עקבתי אחריו, חושש ודרוך אבל סיפרו לי ששועלים לפעמים מעבירים שיעורים ורציתי להאמין שיש סיבה אמיתית לכך שזה קרה.
הוא הוביל אותי לפינה שקטה ביער, ועצר.

מולנו הייתה סנאית קטנה, והיא איכשהו לא ראתה אותי. רציתי לנצל את זה, לקפוץ עליה ולתפוס אותה, אבל פחדתי מהשועל.
היא רחרחה את האוויר ורצה משם. חשבתי שהיא מתחמקת כי היא יודעת שאני אתפוס אותה, אבל היא לא סתם רצה. היא ברחה לכל סנאי באזור והם כולם ברחו משם כאילו משהו איום ונורא עומד להגיע. ואז הבנתי שבשבילי זה היה משחק, אבל היא מבחינתה נמלטת על חייה. הרגשתי רע על הפחד והסבל, אבל זו טעות חד פעמית אז זה לא כזה נורא.

המשכנו ללכת, ומולנו היה עץ, ועל העץ הייתה ציפור. זיהיתי אותה, ניסיתי לטפס על העץ שלה ולבקר אותה פעם. רציתי ללכת אליה שוב אבל חושיי אמרו לי לעצור. פתאום כשעצרתי והסתכלתי ראיתי שמאחורי הציפור היו שני גוזלים קטנים.
ואז היא צייצה, ובמקום ציוץ שמעתי "כשהזאב בא, תסתתרו בפנים. שלא יראה אתכם!"
ופחדתי, פחדתי כי פתאום הבנתי שבשבילה הייתי אויב. אני פלשתי לבית שלה, והצקתי לילדיה. אני רק רציתי לומר שלום, אבל היא ראתה זאב גדול שמנסה לטפס לקן שלה.

אחריי זה הוא הוביל אותי לקן נמלים, והפעם כבר הבנתי באמת מה הן אמרו.
הן אצו ורצו, והן דיברו ביניהם על הילדים. לא הבנתי על מה הן מדברות, אבל לאט לאט הקשבתי והבנתי.
"המלכה בהיריון, ופצועה, עוד מנהרות! מהר! לפני שהחיה הרעה תגיע!"
הנמלים פחדו, אני חקרתי אותן בתמימות אבל למעשה הרסתי להן את הבית. פגעתי להן במנהיגה, ובהמשכיות. עשיתי מעשה נורא.

הזלתי דמעה, ואחריה דמעה נוספת, והתנצלתי בפני השועל על מה שעשיתי ליער.
אבל השועל נעלם, ופתאום זיהיתי את הדרך החוצה וחזרתי אל המחנך שלי.

מאז אני דובר את שפת החיות, ולמדתי תמיד לעצור ולהקשיב לאדמה. תתפלאי מה הנמלים, החיפושיות והציפורים יוכלו לספר לך."

סהר נראית מוקסמת. איפשהו באמצע הסיפור היא שוכחת את מלאכתה ופשוט מסתכלת בו בעיניים גדולות וסקרניות. עם הסוף, היא מהנהנת במה שנראה כמו הבנה כנה.
"זהו דבר נפלא, מה שלמדת. סבתי ניסתה ללמד אותי לקח דומה כאשר הייתי ילדה קטנה, אבל לא הייתי מסוגלת להבין את החיים ככה. זה בטח פשוט מרתק."

"זה מרתק, כיום אני יודע מספיק על מנת לעבוד עם בעליי בחיים בשיתוף פעולה.
כשתקפו את הבית שלי, הסברתי לכוורת דבורים שהן צריכות להילחם למען מלכתן ולמען ההגנה על הבית שלהן ושלנו, והן הבינו ונלחמו באומץ.

כמו הרוחות, שאותן אני מניח שאת מבינה, מוחם של בעליי החיים שונה משלנו. יש שהיו קוראים לו מוגבל, אבל אני חושב שמדובר בדקויות שאנחנו איננו מסוגלים להבין.
כיצד סבתך ניסתה ללמד אותך, אם יורשה לי לשאול?"

"ובכן, גם אחד ביחס לשני התודעה שלנו מוגבלת. לדעתי זה עניין של נקודות מבט." היא מושכת בכתפיה קלות.
"בכל מקרה, זה היה מנהג קבוע במשפחה שלנו. לפני שילד יהיה יכול להתחיל לצוד בעצמו, הוא צריך להבין את המשמעות של מעשיו. במקרה שלי שלושת אחיי הגדולים נשלחו "לצוד" אותי, עם מקלות עץ קהים שדימו חניתות ופנים חמורות שדימו פנים של טורף- למרות שאני חושבת שאם זה היה תלוי בהם, הם היו מעדיפים לצחוק כמו במשחק."

"ביחס אחד לשניה נקודות המבט שלנו מאוד שונות.
אני מניח שהציד הזה גם לימד אותך לחשוב כמו טרף.
האם הם למדו את הלקח שלהם לאחר שהם צדו אותך?"

"רובם היו צריכים לעבור את אותו הדבר, בזמנם. אם הם לא היו לומדים את הלקח היה נאסר עליהם לצוד. ואכן, על אחד מהם- קָאוֹאֶה, נאסר בהתחלה ולקח לו זמן מה לשכנע את סבתי שהוא אכן למד ושהוא מוכן. אבל בעוד שאחי ואחותי הבוגרים יותר היו משני הצדדים של המנהג הזה כבר בעבר, עבור קאואה זו הייתה הפעם הראשונה שהוא צד אדם. וגם מזה, אני חושבת, הוא למד הרבה מאוד."

הוא נראה מרותק כל כך שהוא אפילו לא שותה, עיניו מרוכזות בה.
"מה ההגדרה שלכם לציד אדם?
האם הוא היה צריך להשיג אותך? לתפוס אותך? לנטרל אותך?"

"החוקים לא היו מוגדרים במפורש, אך אני חושבת שהם היו צריכים להוכיח מעבר לכל ספק שאם הם היו רוצים, הם היו יכולים לצוד אותי. אני הייתי צריכה להוכיח ההפך."

"וואו. אלו חיים... מאוד שונים מאלו שהיו לי.
מה הייתם עושים שם בשביל כיף?"

"היינו משחקים- רודפים אחד אחרי השני, חדים חידות, מתחרים על דברים מטופשים. אחרים היו גם רוקדים ושרים. את רוב הדברים האלה לימדו אותנו לעשות, והיו להם גם מטרות אמיתיות. אבל... טוב, היו גם דברים שהמצאנו בעצמנו." היא צוחקת צחוק קטן.
"איזה מן חיים היו לך?"

"החיים שלי היו הדבר הכי רחוק שאני יכול לדמיין מהחיים שלי היום.
המשפחה שלי התרחקה מאוד מהגארו, הם חיים בבית בפרברים. עבודה, בית-ספר, בית עם חצר. ביליתי את הזמן הפנוי שלי בלשחק משחקי כדור עם חברים ובלהשקיע בלימודים כמו מתמטיקה והיסטוריה אנושית.
אני אוהב את המשפחה שלי, אבל תמיד הרגשתי שאלו לא היו החיים בשבילי. אני לא אוהב את העיר, את הטכנולוגיה, את בני האנוש שמבלים את החיים שלהם בללכת לעבודות שלהם יום יום בתור חלק קטן במערכת גדולה.
אני מניח שיש הנאה בתמימות שלהם, הדאגה הכי גדולה שלהם זה אם ירד מחר שלג או מה יקרה בתוכנית הטלוויזיה מחר.
אבל... החיים האלה, כמה שהם קשים ומסוכנים הם נותנים לך הזדמנות לעשות שינוי אמיתי בעולם שלך. את יכולה להילחם על מנת להציל אותו מהאיומים האמיתיים ולהציל נפשות רבות של החיים על כל צורותיהם. וזה שווה את זה."

"אז אתה שמח שאתה גארו?" היא שואלת פתאום, כשהסקרנות שלה משתלטת עליה.

"השאלה שלך פשוטה, התשובה פחות.
אני שמח שאני גארו, כי למדתי לחיות את החיים האלה ולנסות להפיק מהם את הטוב ביותר.
אם לא הייתי משתנה הייתי חיי חיים אחרים, ואני בטוח שהייתי מוצא דרך להיות שמח גם בהם.
אבל אם הייתי יכול לבחור, אני לא חושב שהייתי משנה את זה.
אני מי שאני, ואני גאה במי שאני. אני שמח מהמצב הנוכחי שלי.
ואת סהר, את שמחה שאת שאת גארו?"