15.12 כשכוש זנבו של ראקון קטן

"אוקי, אז תפני לרוח אחרת" הם אומרים בלי תיסכול או כעס.

"אין בעיה. הייתי צריכה כבר ללמוד שאין טעם לבקש דברים מרוחות מהסוג שלכם. פעם שניה זו כבר אשמתי." אין טינה או האשמה בקול שלה, לכל היותר בוז עצמי קל.

"רוחות מהסוג שלנו?" הם שואלים בעניין

"רוחות של עורמה ותחבולות. ייתכן שאני ישירה מדי, פשטנית מדי, מקובעת מדי, אני לא יודעת. לרוב אני לא יורדת לסוף דעתכן. למה שתלמדו אותי? אני לא יודעת מה אתם רוצים לשמוע כתשובה. אני מוכנה להציע תשלום, כמקובל בין גארו לרוחות, או גארו לגארו, אבל 'כי אני אתן לכם משהו בתמורה' זה לא תשובה ללמה שתעשו את זה מבחינתי. התשובה היא שאתם לא חייבים. אם יש משהו שאתם רוצים מעבר לזה שאני לא מפעילה את הסמכות שלי כדי לשלוח אתכם חזרה לחיפה או למקום אחר, אז תגידו. אבל באמת, יש רוחות אחרות וככל שהשיחה הזו תימשך יש יותר סיכוי שאני אעליב אתכם. ייתכן שכבר עשיתי את זה."

הם מתייעצים אחד עם השני בנהימות וניקשות, בלי כל ספק הם מדברים ראקונית ואז אחד מהם מכה על הראש של השני "אנחנו ניתן לך רמז... אבל רק כי הפרש מחבב את הקיירן הזה. ואנחנו חיים פה" (מכאנית הבונוס של שומרת האדמות מול רוחות הקיירן) "תוכחי שאת ראויה. יש לך עד הזריחה הבאה"

והם מסתלקים להם בריצות בזיגזג לכיוון אקראי כלשהו

היא מגלגלת עיניים, נראה שמניחה לנושא ועוברת הלאה בענייניה.