חברות זה קסם: אסלן+קולקי ב5.2 עם כל הסוכר

אחרי שנת הצהריים שלה, קולקי משוטטת בקיירן בהליכה קופצנית ונראית עליזה למדי. היא לבושה בסוודר בצבע וורוד פסטלי, מכנסי ג'ינס כחולים, וסניקרס. התיק הרגיל שלה תלוי על כתפה והיא אוחזת בו בהתרגשות. היא מחפשת את אסלן.

הוא יושב רכון קדימה למול עץ באומברה. נראה שהוא שקוע. רגליו משוכלות למולו.

קולקי מתקרבת לאט לאט. באומברה, מלבד העיניים, ניתן לראות גם את קצוותיהם של ניבים ארוכים מבצבצים מפיה, וקשקשים אדומים אשר מנצנצים מעורה בסביבות הלסת וזוויות חדות אחרות בגוף. היא מתיישבת במרחק כמה צעדים ממנו, ממתינה שהוא יבחין בה.

נראה שהוא משחק בכמה מקלות מתכת שיושבים בערימה. מולו ישוב יצור קטן שנראה במצב לא טוב. הגור מזיז מקל אחד ומגיז אותו ליצור, שאוכל אותו.

(איזה יצור זה?)

(גרמלין!)

קולקי נראית שמחה לראות את אסלן והגרמלין כאחד. היא מתקרבת מעט, ומביטה בשניים בסקרנות.

"שלום!" הוא אומר לה.

"שלום." היא אומרת, ומנופפת נפנוף קטן. מיד לאחר מכן, היא נראית כנזכרת במשהו, ומוסיפה: "היי. אתה משוחח עם הגרמלין?"

"בערך. זו שיחה חד צדדית."

"מה אתה אומר לו?"

"דברים." הוא עונה ושולף מקל אחד מהערימה. מגיש אותו לגרמלין שמפרק אותו בחוסר התלהבות. יש שם כל מני חוטים וכפתורים בפנים.

קולקי מביטה במקלות בסקרנות.
"האם אני יכולה להעיף מבט באחד?"

הוא מגיש לה את הפנס העליון מהערימה. כתוב על בסיסו"7". זהו פנס מתכת שחור עם נורה בודדה. יש בו בטריה. הוא שוקל כ150 גרם ואורכו כעורך עיפרון. עוביו כאגודל.

היא מביטה בו ביסודיות, לכל אורכו ורוחבו וצדדיו וזוויותיו. ממששת מעט, לוחצת מעט, ואף מרחרחת. לבסוף היא שואלת,
"האם אני יכולה לפרק אותו?"

"כן."

היא מחייכת בהכרת תודה, ומוציאה מהתיק שלה נרתיק פלסטיק קטן. בתוכו נגלים כמה מברגים ומפתחות אלן קטנים. היא מתחילה לפרק את הפנס בהנאה ברורה- וביותר יכולת ממה שהיה ניתן לצפות.

לא נראה שאסלן שם לב, הוא אומר, בלשון זכר: "אז לדעתך, לגנץ יש באמת סיכוי? הייתי בטוח שאחרי שורה של גנרלים האוכלוסיה המקומית תנסה לגוון עם אנשי רוח או אנשי מקצוע... אתה יודע... למנות אנשים שבאמת יודעים מה הם עושים..."

קולקי מקשיבה בסקרנות.

"מצד שני, בנסיבות אידיאליות, לא היו מוקפים במדינות ערב... לא שזה באמת בעיה. הרי ברור שהם יכולים לשטח את עזה בלילה אחד ואת ביירות בלילה אחרי... אבל האיום הפנימי הוא הבעיה... הארץ הזו היא כמו סוריה - רק עניין של זמן עד שמלחמת האזרחים תפרוץ."

היא עדיין מקשיבה, הסקרנות רק גוברת.

"אבל האיום הדמוגרפי לא קיים תחת משטר צבאי. הוצאה להורג של מגזרים שלמים היא דבר נפוץ. כמו שהאדם מכחיד מינים, כל הוא מכחיד את עצמו."

ו... הסקרנות התפקעה.
"על מה אתה מדבר?" היא שואלת בשקט.

"פוליטיקה ישראלית. נושא מטופש."

"זה נשמע מעניין. מה זה גנץ?"