21.5.2019, קאיירן, נחש מעושן

אל הקאיירן מגיע באומברה לופוס כתמתם.
כפות רגליו הקדמיות חרושות בכוויות כסף, על גופו כוויות רגילות מכוערות ולא נעימות ונראה שפרוותו שרופה קלות ובתהליכי צמיחה.
על בטנו צלקת כסף חדשה.

הוא נכנס פנימה ומטייל מעט, מרחרח את סביבתו והולך בשלווה.

בין שיחים שהזאב עובר לידם נשמעת יבבה קטנה, קצת שואלת, קצת מודאגת. מיד אחריה מגיע חוטם דק ושחור, קשקשי זוחל אדומים מבצבצים מהפרווה הקצרה שלו; החל מקצה האף ברצועה דקה שנמשכת לאורך כל החוטם. בקצה הקשקשים, נוצצות עיניים צהובות בוהקות, עם אישון שחור מחורץ.

הוא מביט בה ומתקרב, ניחוח קל של עשן עולה ממנו.
הוא מרחרח את האוויר בחשדנות והולך סביבה במעגל, ובסופו מעקם את ראשו בסקרנות ומכווץ את עיניו, קצת כמו כלב מבולבל.

הזאבה יוצאת מהשיח, וחושפת את מלוא גופה: רגליה, כמו כל גופה, מאורכות ודקות. פרוותה שחורה-אדמדמה, קצרה ומעט קטיפתית. הקשקשים האדומים מנצנצים ממנה במפרקים ובזוויות הגוף, וקשקשים עדינים יותר, רחבים ודקים, מכסים את על הגחון שלה, לאורך הבטן ועד לקצה הזנב. ניבים מעט דקים וארוכים יותר מבצבצים מבין שפתיה. 
"ירח." היא נובחת חלושות- וחושפת לשון מפוצלת. שפת גופה מעט מתוחה אך זנבה נע מצד לצד בהתחלתו של קשקוש ידידותי

הוא מתקרב עוד ומרחרח אותה, ולבסוף פוסק "ירח. אין ריח.
מתחבאת?"

"צוֹפָה. כואב?" היא מרחרחת את הצלקות על כפות הרגליים שלו.

"לא. ריפוי, מנוחה, בריא." הוא מכה בכפתו על האדמה בחוזקה, חושף את החזה. ניתן להבחין בצלקות כוויות כסף דקות גם עליו.
"צלקות טובות. בית. מזבח. ירח." הוא נראה מלא בגאווה.

"ירח?" העיניים שלה גדלות בסקרנות.

"ירח." הוא מהנהן.
"אומברה. אי ירח. דרקון שומר ירח קטן.
עצים ריח ירח. טעם ירח.
תיגר דרקון. 5 פנים.
קרב, סיפור, עסקה, משפט, שיעור.
ניצחנו. מזבח."

בתגובה היא מסתכלת על הצלקות ומטה את ראשה בבלבול קל.

"רגליים חזה - ירח. לבד כבד, ביחד קל. שורף.
פרווה - אחר."

"עזרה?" היא שואלת, ומעבירה את הרחרוח אל הכוויות.

הוא מרים את אחת הכפות.
היא רואה שהחלק הפנימי צרוב בצלקת כסף, כוויה עמוקה.
"עזרה?" הוא מעקם שוב את ראשו, סקרן ומבולבל"

היא מרחרחת את הכוויות הרגילות, נותן להן ליקוק קטן ועדין מאוד. בצורה בה זאבים מלקקים זה את פצעיו של זה בשביל לעזור להם להחלים. 
"עזרה..."

הוא מהנהן בהסכמה.
זנבו מקשקש בידידותיות ואוזניו רפויות, הוא כבר לא נראה לחוץ או חשדן.

הזאבה הדקה הולכת וגדלה, גופה מתארך ומכביד עד שהוא מתחיל לקטון ולקטון. היא לא ממהרת בשינוי. כשהיא מסיימת מול אל עפר תשוב צונחת הנערה וורודת השיער, הבעתה ידידותית, והיא מפשפשת בתיק שלה ומוציאה מכתש ועלי וכמה שקיקים שונים.

הוא מסתכל על השינוי, נראה שהוא מתעניין בהבדלי הצורות שלה.
הזאב מרחרח אותה פעמיים נוספות, מכשכש בזנבו ושואל "הומיד? לופוס? קרינוס?"

"סקרן?" סהר שואלת בחיבה, ואז מוסיפה: "אבל עוד מעט."
היא מתחילה לשפוך כמה אבקות צמחיות אל תוך העלי. ואז היא קמה ומתחילה לטייל באיטיות בין הצמחים של הקיירן, מידי פעם בוחנת עלה כשוקלת להוסיף אותו לתערובת שלה.

הוא יריח ויבחן בעניין את פעולותיה עם העלי, ולאחר שהיא תקום הוא ירבוץ במקומו ויתחיל להסתכל סביבו, אוזניו מתרוממות.
לפתע הוא יבהה באדמה ויהיה מאוד מרוכז בה.

היא עוצרת מול צמח נמוך עם הרבה פרחים סגולים קטנים ומביטה בו במבט סקרן ושואל.

היא תצפה בעוד הזאב מתחיל להסתובב תוך רחרוחים מאוד קרובים לאדמה, מחפש דברים.
אוזניו מורמות וראשו מוטה כך שאוזן ימין קרובה יותר לקרקע.
הוא יבלה כך מספר דקות תמימות.

"צד חולדים?"

הוא מרים את ראשו.
"מקשיב קולות שם" הוא מכה בכפתו על האדמה.
"חיים. סיפורים."

"סָפֶּר."

הוא מתחיל לחשוב.
לאחר כמה שניות של חשיבה הזאב מתחיל להשתנות לאיטו להומיד מחייך,הוא מתיישב על האדמה ושותה מהפלאסק שלו לגימה ארוכה.
"יש דברים שעדיף לספר בעברית. רוצה?"
הוא מציע לה מהאלכוהול.