לפנות בוקר 5/8 אנדרדוג פוגש את עיניים חודרות

השמש עולה על הקיירן אט אט, וטיפות הטל הראשונות מתחילות להיווצר על האדמה הקרה. אנדרדוג עומד בשלווה בלופוס ובוהה בשמש האדומה והגדולה, פרוותו השחורה מתנפנפת ברוח הקלילה של הבוקר.

עיניים חודרות מסיירת בקיירן ובודקת את הצמחייה והחיים . היא רושמת לעצמה כמה הערות פה ושם כדי לוודא שהכל תקין.
ואז היא מבחינה באנדרדוג שעומד שם כלופוס
״בוקר טוב אנדרדוג! עבר זמן מאז שהתראנו!״

הוא מפנה את ראשו אליה, מחייך עד כמה שפניו הזאביים מאפשרים לו. "בוקר טוב, עיניים חודרות. אכן, עבר זמן. טוב לראות אותך." הוא הסב מבטו שוב לעבר האופק, והשתנה להומיד. נראה שבגדיו היו מעט מרופטים יחסית לבדרך כלל, אבל הוא עדיין היה לבוש בחליפה ועניבה. הוא הוציא מכיסו את הסיכה של מהלכי הזכוכית, וענד אותה על הדש שלו. "הו, אלוהים אני צריך קפה." הוא אמר בטון מעט ישנוני.

"כן אתה בהחלט נראה ככה," היא עונה לו "האמת היא שאני התכוונתי להכין לעצמי תה בחדר אוכל, רוצה להצטרף?"

"זה רעיון מצויין עיניים חודרות. אני אשמח לכך."

אוון תראה לאנדרדוג איפה החדר אוכל נמצא היא גם תראה לו איפה המכונת קפה נמצאת ותחמם מיים ותביא את האבקה והתיונים.
"זה היה אחד המקומות הראשונים שבהם ביקרתי בקיירן, הצלחתי להתגנב לשם בלי שהוורדר ישים לב אלי. באמת חטפתי מזה מכות", היא תציין במבוכה

"וואו, נשמע קשוח." הוא אומר בעודו מכין קפה שחור כמו הלילה. "אבל, זה קורה לפעמים, חוטפים מכות, נופלים לבוץ. החוכמה היא לקום על הרגליים אחר כך." הוא לגם מכוסו בעדינות ובאלגנטיות.

היא מהנהנת בהסכמה
"מה היה המקרה הכי גרוע שעליו חטפת מכות?"

"ובכן, סופרוסין החטיף לי די חזק בלי שום סיבה הגיונית במוט, אבל זה לא המקרה הכי גרוע, הו לא. את המכות הגרועות באמת חטפתי עוד לפני שידעתי שאני גארו. כן, אי שם באמא רוסיה. אבל מה שהכאיב הכי הרבה לא היה המכות, אלא העובדה שמי שביצע אותן... היה..." הוא מחניק את קולו. "זה לא באמת משנה."

"תן לי לנחש... זה היה המחנך שלך?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "יותר גרוע..." הוא חייך חיוך קל שהקרין חום, אבל הסתיר בתוכו חרדה גדולה. "סבא שלי." הוא לגם מהקפה שלו בשנית.

"מזדהה." היא אומרת בקול רציני ולוגמת מהתה שלה
"במקרה שלי מי שהרביץ לי היה גם מחנך וגם אבא שלי. והוא גם עשה את זה אחרי שנהייתי צעירה"

"המממממ, אני מבין." הוא מסתכל עליה בעיניים בוחנות. "מה עשית שכל כך הכעיס אותו? ומה הוא עשה לך?"

"הוא פשוט שונא אותי" היא אומרת במרירות
"אני לא עמדתי בסטנדרטים שלו והוא ניסה לשבור אותי- עד שאני אבנה את עצמי מחדש באופן שממנו הוא מרוצה"

"נשמע מאוד גארו מצידו." הוא אומר את זה בטון רך. "לסבא שלי היו... שיטות. את יודעת, אדוני צללים יכולים להיות מאוד יצירתיים כשזה נוגע ללהעניש, בייחוד את הקין שלהם."

"כן זה די הגיוני. אני שמעתי וראיתי את שיטות החינוך שלהם... או לפחות איך הן משפיעות על אדוני הצללים שמחונכים על ידהם.
אני מניחה שאתה מאוד סבלת מהיחס שלו אליך"

"ובכן, אני עכשיו מהלך זכוכית, אז... את יכולה להבין שלא הייתי אדון צללים מוצלח במיוחד. או יותר נכון, לא רציתי להיות. ועל זה... חוטפים הרבה."

האחיזה של אוון מסביב לספל שלה מתגברת
"אתה אומר לי שניסו לכפות עליך להיות אדון צללים?"

"לכפות זו מילה... עדינה לכך, אבל אני מניח שכן." הוא אומר בנחת. נראה שהוא רגיל לשאלות כאלו.

אוון מביטה עליו במבט אמפתי.
"אני מצטערת שזה קרה לך. זה באמת חרא לקבל יחס כזה לא משנה מאיזה שבט..."

הוא לוגם עוד לגימה מהקפה שלנו. "זה אכן מצער. אבל, גם לזה יש יתרון. יתרון שיש לי ולך, ולא לאף כסוף ניבים או אדון צללים כזה או אחר." הוא שולף את האקדח שלו (לא דרוך ולא טעון), ומניח אותו על השולחן מול אוון. על האקדח חרוט המשפט 'sic parvis magna' באותיות גדולות וברורות. "מניח שאת לא קוראת לטינית, הא?"

״עדיין לא הגעתי לזה״

"אולי יצא לך לשמוע על סר פרנסיס דרייק, מגלה ארצות ופרייבטיר אנגלי שהקיף את כדור הארץ והביס את הצי הספרדי, וקיבל על כך תואר אצולה מאליזבת מלכת אנגליה. סר פרנסיס היה בן שני לאיכר, מה שאומר - שהוא לא זכה בשום אדמות מאביו - אבל למרות זאת הוא הצליח להפוך להיות אחד הימאים הגדולים והמוכשרים ביותר בזמנו. כאשר סר פרנסיס ייסד את בית האצולה שלו, הוא בחר במשפט הזה, sic parvis magna, שמשמעותו היא greatness from small beginnings - גדולה מגיעה מהתחלות קטנות."

"וזה היתרון שלנו. זה מה שמקנה לנו חוזק." הוא הצביע על המשפט.

כשאוון מקשיבה לסיפורו של אנדרדוג חיוך גדול מתפשט על פנייה כיאילו היא ילדה קטנה שלומדת מדעים בפעם הראשונה.
״זה באמת משפט שטוב לחיות על פיו״