קיירן בבוקר פיזי, ה29.9, על מקקים ועכברושים

אנדרדוג שוכן באותה עת בקיירן, לבוש בהידור כרגיל בעודו מתכנת. נראה שהוא לא כל כך ישן בלילה.

"היי זאנדר." קול מוכר נשמע מפתח הדלת. "זה סבבה שאני אקרא לך זאנדר?"

אנדרדוג אינו מרים את עיניו מן המחשב, ונראה מאוד לא מעוניין. "אעדיף אלכס, או שתקראי לי בשם המעשה שלי." הוא אומר בטון אדיש. "וכפי שאת רואה, אני מעט עסוק כעת."

"...אלכס זה שם של בת אחי. אני יכולה לקרוא לך אנדרדוג אם אתה לא מרגיש שאנחנו בשמות פרטיים עדיין. רוצה שאני אחזור אחרי שתסיים לשחק במחשב?"

הוא מביט בה במבט מזלזל. "בשמחה אביגיל, רק אני ממליץ לך להתרחץ פעם הבאה, אולי אז אנשים ירצו באמת לשוחח איתך."

"אוווו, פגעת למכרסמת בהגיינה, איפה שזה כואב." היא אומרת בציניות ברורה אם כי מלאת שעשוע. "גדלת חריף, אה ילד? מה, אין לך זמן לוויסקי הזה שהצעת והשלמת פערים?"

הוא צוחק קלות. "יקירתי, את בערך בגילי. לקרוא לי ילד הוא עלבון לשנינו." הוא סוגר את המחשב. "אמרי לי - את לא השתנת בכלל, הא? אותו עור קשה. אני יכול לכבד את זה." הוא אומר בעודו קם.

"השתניתי טונות, אבל העור קשה וגם ישאר קשה. ומה אתה משחק אותה? גם העור שלך התקשה. כשהכרתי אותך היית ילד, כולך וורוד ורך כמו סרטן בלי שריון או משהו."

"אני מבין שמטאפורות הן לא הצד החזק שלך. בואי, נראה האם נשאר לי עוד מהויסקי שבלב שלם השאיל לי."

גבי פותחת את החלון שבחדר, מתיישבת על אדן החלון, ושולפת סיגריה.
"מי זה בלב שלם? לא נראה לי ראיתי אותו."

"גארו צעיר לפיאנה, חבר בספט. נועז למדי, אך יכול להיות מעט פזיז במעשיו." נראה שהוא שוקל את מילותיו בקפידה. אנדי חוזר עם בקבוק ושתי כוסות. הוא מוזג לשתי הכוסות ומגיש אחת לחופש. "לחיי אומת הגארו." הוא אומר עם חיוכו הקל והעדין על פניו.

"פשי. באמת עברת חתיכת דרך." היא לוקחת את הכוס, משיקה אותה בשלו ולוקחת לגימה. "לחיי אומת הגארו והמקום שלנו בתוכה."

"אני הבאתי את הויסקי, אז זה רק פייר שאת תתחילי. מה הביא אותך לפה? מה עבר עליך מאז שהתראנו בגרמניה?"

גבי שולפת קופסאת פלסטיק קטנה, ומדליקה את הסיגריה.
"הסתובבתי עוד קצת עם החבר'ה, חיפשנו לנו מקום. אבל דברים איתם נגמרו די קקה בסוף. לפחות למדתי מזה, אני מניחה. מה שכן סיימתי לבד. אז עשיתי את מה שבתכלס רציתי לעשות כל הזמן." היא לוקחת שאיפה, נושפת, ומאפרת לתוך הקופסא.
"חזרתי הביתה. לפה.
מה איתך?"

"את יודעת, הרגיל. למדתי מעט, סיימתי חניכה ושלחו אותי לפה. הבינו שאני יהודי ואוכל לסייע יותר מאשר גארו אחרים כי אוכל להשתלב פה טוב." אנדי שולף את מקטרתו, מניח בה טבק ומדליק אותה. "אז אני מניח שבמובן כזה או אחר, אני גם בבית. טוב, אולי עוד לא, קודם שהלהקה שלי תתקבל לספט."

"אתה מרגיש בבית בישראל? כי אתה יהודי?" גבי נראית מופתעת. "מה שלום הלהקה שלך באמת? איך הולך לכם?"

"עדיין מתמקמים בטריטוריה שלנו, אבל סך הכל בסדר. מקווים להתקבל בקרוב לספט."

"עושים לכם חיים קשים, הא?"
ציוץ חלוש נשמע ממתוך הקפוצ'ון של גבי.
"אז מי יש איתך, חוץ מ... אמ... נו, מריה מגדלנה?"

"את בטח מתכוונת לפרי הרוח. גארו מוכשרת ביותר, חבל רק שמוחה אינו פתוח כמו שהייתי מקווה שיהיה. האומגה שלנו הוא לא מסתכל למטה, אארון צעיר לילדי גאיה. הוא חביב מאוד ונועז, אך לפעמים פזיז מדי לטעמי. הוא יצטרך לשקול את פעולותיו יותר בחומרה. כרגע אנחנו שלושה.

"קטע. נשמע כמו אהורון." היא אומרת בשעשוע, ובו מידה של חיבה. תוך כדי, היא מושיטה יד לתוך הקפוצ'ון שלה ונותנת לחולדה קטנה, בצבע חום בהיר עם סימונים כהים, לטפס במעלה ידה. 
"ואיך שלושתכם מסתדרים ביחד? מה הדינמיקה?"

"אנחנו אחים. הייתי מפקיד את החיים שלי בידם." אומר אנדי ללא היסוס. "הם סומכים עלי כאלפא, יש לי אחריות כלפיהם."

"וואו. אתה נקשר מהר, הא?" 
החולדה מטפסת על הכתף שלה ועושה צוויץ צוויץ.
"דווקא את זה לא ציפיתי לראות קורה."

"ואת כל זה למדת ממפגש אחד איתי?" הוא אומר בטון נונשלנטי. "מרשים ביותר."

"מפגש שזה היה התכלית שלו, חבר." היא מושכת בכתפיה. "ובדרך כלל אני די טובה בזה, אבל אני גם טועה לפעמים. אתה חושב שאני טועה?"
היא שואפת, נושפת ומאפרת.

"ובכן זה תלוי." הוא אומר, לאחר שהוא שואף ממקטרתו בשנית. "איך אוכל לדעת אם את טועה כאשר אני איני יודע מה את חושבת עלי?"