4.5, בוקר מוקדם, רחבת האורחים

בשעות הבוקר המוקדמות היספו בעלת פרווה שחורה עוברת את הביקורת בכניסה לקיירן ומדדה לכיוון אזור האורחים. ניתן לראות עליה פציעות ירי רבות, חלקן רופאו ממש לאחרונה וניכר שהן צלקות כסף ועוד כאלה שעוד לא רופאו. אבל כמעט ולא שמים לב לזה, כמעט מיידית, העין של הצופה בה תתמקד בפנים שלה. חלק גדול מהפנים שלה מרוטש ומעוות עד כדי כך שקשה לזהות שמדובר בהרמוניה.

פרי הרוח בדיוק בדרכה להתחיל את עבודות המשגיחה להיום. כשהיא מבחינה בהרמוניה היא עוצרת הכל, רצה לעברה ומניחה בעדינות את ידה על ראשה של ההיספו. כל פצעיה מחלימים ונעלמים, אך הצלקות נשארות במקומן.
"בתי, חזקי." היא אומרת בשקט, בקול רך. "אמונתך רפאה אותך."

הרמוניה מרכינה את ראשה בהכרת תודה ומיד לאחר הריפוי מחליקה לצורת היסוד שלה. היא נראית מותשת, גם מעייפות וגם מניצול חלק גדול מהמשאבים שלה בקרב. "קרב קשה." היא נוהמת בגארו.

"נוחי. להביא לך מים? משהו אחר?"

היא מנידה בראשה. "בסדר עכשיו, תודה על ריפוי"

"בשמחה." פרי הרוח אומרת ומחייכת אליה. "טוב, נוחי, אני צריכה להתחיל לעבוד. אחזור אחר כך."

והיא אכן הולכת לה להמשיך במלאכת פירוק מבני האורגת המשוקצים, וחוזרת לאחר כמה שעות לבדוק מה שלום הרמוניה.

פרי הרוח רואה את הרמוניה נרדמת כמעט מיד כשהיא מתרחקת. כשהיא חוזרת כמה שעות אחרי זה היא מוצאת את הרמוניה באותו המקום, יושבת על השולחן בהומיד ומתעסקת עם הקוביה ההונגרית.

"איך את מרגישה?"

"בסדר.יותר טוב ממקודם"
פרי הרוח יכולה לראות שהקפוצ'ון שלה מלא בחורי ירי, ושאיכשהו, הפנים המצולקות שלה נראות אפילו יותר גרוע בהומיד. העיניים שלה מבריקות מעט.

פרי הרוח בוחנת אותה במבטה. "רוצה לאכול משהו?"

"לא תודה, אכלתי אתמול." הרמוניה אומרת.

פרי הרוח נראית מעט מודאגת. "ישנת?"

"כן." היא עונה וממשיכה להתעסק עם הקוביה. אחרי שתיקה קצרה היא אומרת "הזעם השאיר אותי בחיים, הייתה שם ילדה.". ניכר שהמילה 'הייתה' קשה לה.

פרי הרוח מביטה אל תוך עיניה של הרמוניה בשתיקה, נותנת לה מקום להמשיך לדבר אם תרצה.

"נשלחתי לחסל ציד שהרג להקה של גארו צעירים במדינה ששמה לבנון. התוכניות הסתבכו בגלל רוח בזויה של זאב ערבות." אפשר לראות את הזעם עולה בה כשהיא מזכירה אותו. "הבת הגדולה יותר הייתה כבר בדרך להפוך גם לציידת. אבל כשהיה פיצוץ של כסף כשניסיתי לקחת את הרכוש שלהם ועוד הייתי פצוע מכדורי כסף לפני , הזעם היה דבר היחיד ששמר עלי בחיים ולא הייתי בשליטה. " הרמוניה מספרת בקול טיפה יותר שקט מבדרך כלל.

זעמה של פרי הרוח גובר, אבל הרמוניה כנראה תבין מהמבט הכאוב שלה שלא עליה היא זועמת. מבטה לא עוזב את עיניה של הרמוניה כשהיא שואפת אוויר, נושפת בקול רם, ואומרת "זו אשמת החלאה שסיכן את הבת שלו. לא אשמתך."

"היא הייתה מוגנת בכספת. שברתי את הדלת."

פרי הרוח חורקת שיניים. כמעט נראה שכואב לה פיזית לשמוע את זה. "ידעת שהיא שם? לפני שאיבדת שליטה?"

"ידעתי שיש עוד אדם, לא ידעתי מי. לא שמתי לב לכספת בזמן הקרב בכלל"

פרי הרוח מהנהנת. "את חושבת שהיית יכולה למנוע את זה?" היא שואלת - קולה רך, שקט ורגוע, חף מכל שמץ של נימה מאשימה.

"ברור. לא ללכת לבד. להשתמש בטאלן ריפוי לפני שניסיתי לקחת את הפטיש שהיה על הפצצה. לשים לב שיש אחרי רוח שעושה צרות ולהפטר ממנה לפני שהיא הורסת את התוכנית. היה לי המון מה לעשות אחרת" היא נשמעת כאובה כשהיא פורשת מול פרי הרוח את כל הטעויות שלה.

"אי אפשר לשנות את העבר. רק ללמוד ממנו." פרי הרוח אומרת באותו קול שקט. "יש דברים שעוזרים לי, אם תרצי לשמוע."

"אני יודעת שאי אפשר לשנות. מה שהיה היה, והעבר בעבר." נראה שהיא מכירה בעובדה הזאת.

"נכון. אבל אפשר ללמוד מטעויות. ואפשר לכפר עליהן."

"מי שמת, מת. אי אפשר לתקן. לומדת תמיד."