18.7 (אולי 19.7) מרבץ זאבים

"כן, אני חושב שבלבול משותף לכל בע"ח ו- breed." נראה שהוא התכוון להרחיב על החלק האחרון וחוזר בו. תחושה של  אי נוחות.
"אני חושב שגארו כאן רצים המון." הוא אומר לבסוף.
"ובמקומות הקשים ביותר שאפשר לרוץ בהם."
"ואני חושב שהלחץ מראה אותותיו, ושאולי הם," הוא מפסיק וחוזר בו:
"אנחנו, לא קהילה. פגישה למוט פעם בחודש היא לא הרבה והמוט, טוב,
אולי הוא משמש לפורקן קצת יותר מאשר לליכוד.

ואולי רק ככה כל כך הרבה גארו יכולים להסתדר. אני מניח שאלמד את התשובה"

"אני עוד לא מכירה אותם מספיק. רצתי, הייתה ריצה...מעניינת. קצת מוזרה. אבל זה ככה עם זרים. אני מניחה שאלמד להכיר אותם, אם יתנו לי להישאר כאן. להקה זה קהילה. שבט זה קהילה. יש בספט ילדים אחרים של פנריר, הם קהילה. גאליארדים אחרים, קהילה. וכל הספט - שמעת את הסיפורים עליהם? ביחד, ובכל הריצות המסוכנות האלה, הם עשו דברים גדולים מאוד. המקום פה, אם לא ילחמו עליו התולע ייקח אותו. מה שהם עושים פה חשוב."

"הכל נכון." הוא מודה.
"ולא הייתי נכנס לספט אם לא היה לי מה להציע מעבר לכוח- זרועי."

"למה לא? מה צריך יותר?" היא שואלת בלי טיפה של ציניות. "ומה עוד אתה מביא?"

גאירפריד חושב.
"ראית פעם לוחמים תרמיטים? הם גדולים וחזקים מסוגלים להגן על ביתם בקרב ואף לתקוף בתים של אחרים.
הם חסרי מורא, חסרי פחד בקרב. וימותו בלי לחשוב פעמיים.

זאבים ובני אדם מפחדים ממוות, מפחדים מפציעה. הם אוהבים זה את זה, ואבלים את מות חבריהם או קרוביהם.
לעיתים קרובות הם בוחרים את טובתם קרוביהם, להקתם, על פני טובת הככל ויש שיאמרו שזו הבחירה הטבעית עבורם.
"אבל אם הייתי קן," הוא צוחק.
"אולי הייתי מעדיף שתרמיטים יגנו עלי."
"אף על פי זאת גאיה עשתה אותנו מזאבים ובני אדם, למה?"

בשונה מהשאלות הקודמות, על זה אלית'יאה לא חושבת בכלל לפני שהיא עונה. "העולם הוא לא קן של טרמיטים, ואנחנו לא רק חרקים. הגנה על גאיה זה יותר מרק קרב. צריך גם להגן על מה שנלחמים בשבילו, וללמד, ולחשוב ולהעריך את העולם. אני לא יודעת אם טרמיטים יודעים להעריך, אולי אני אשאל, כשאדע לדבר עם חיות. במחשבה שלי הם לא מאוד חכמים, חרקים. יודעים רק לבנות בתים, לאכול עץ ולהלחם, הם מאוד מהאורגת. זאבים יודעים משפחה, חברות, הנאה, שעשוע, אהבה, אפילו. בני אדם יודעים יצירה, פרא, שירים, שטויות. ראית פעם חרק עושה שטויות? חיפושיות משחקות משחק? פפפט." היא מנסה וכושלת לנשוף אוויר בצורה שתשמיע קול מהותי. "יש יותר ממלחמה בחיים. אבל לספט, בדרך כלל, עוד ידיים לוחמות זו סיבה מספיק טובה להאכיל אותך מדי פעם."

"לספט, אולי זו סיבה מספקת להחזיק אותו.
מכל הסיבות שתיארת זה אינה סיבה מספקת עבורי להיכנס לספט.
הנכונות (והיכולת) להילחם ולמות הן המינימום הנדרש מגארו אבל אני לא חושב שמישהו רוצה לספק את המינימום בלבד.
אחרת לכל הדברים שציינת אין חשיבות, לא?

גאיה נתנה לנו יותר מכך מסיבה."

"אז אתה כאן כי אתה חושב שתיתן לספט הזה משהו שאין לו, או שהוא צריך עוד ממנו, פרט ללוחמים? אם לא היית חושב שיש לך משהו כזה היית עובר הלאה?" היא שוקלת את זה לרגע. "זו לא המחשבה שלי, אבל אני לא במחשבות שלך אז אני לא יודעת להגיש אם זה נכון או לא נכון לחשוב."

נראה שהוא לא מוצא לנכון להסביר את הדברים כאן ועכשיו. ומאשר את דבריה באופן כללי ביותר במשיכת כתפיים.
"למה את כאן, מכל המקומות?"

"עברתי תקופה עם הגארו שחינך את אדוות המעשה, תאורג מכובד ומהולל, מורה חכם וחזק. הוא הציע שישראל היא מקום נכון שבו אוכל להתעלות על עצמי, או לפחות למות לטובת מטרה ראויה. הוא אמר גם שזה ספט סבלני כלפי גארו עם בעיות. עד עכשיו, נראה שנכון."

"נשמע סביר. ספט גדול, הרבה תולע. צריך עוד גארו.
רחוק מפוליטיקה"

"לא כזה רחוק, אני חושבת? אף גארו הוא לא אי. אם יש בעיות בין שבטים, הן מגיעות לכל הספטים בסוף. וכאן יש הרבה גארו שעשו הרבה, אולי הפוליטיקה באה לחפש אותם. אולי הם הולכים לחפש אותה. אבל אני כאן כבר כמה שבועות ועוד חיה ועוד לא גירשו אותי, אז זה לא רע." היא עוצרת בחצי חיוך. "לא אמרת מה אתה חושב שיש לך להביא לספט, חוץ מטפרים וניבים."

"כלי נשק, טקסים, אבל יותר מכל אלה - קול.
הקול שלי אפשר לצעירים לדחוף עצמם לגבורה גדולה יותר.
הוא אפשר לי להצטרף לספט ראשון מבין אלה שהגיעו איתי.

ודוגמה - גארו כבר הגיעו אלי ואמרו לי 'היינו צריכים לעשות את שאתה עשית.'
אני גם חושב שבניסיון לעבוד ביחד, הגארו כאן וויתרו על הרבה דברים שמגדירים אותנו,
אני יכול להזכיר אותם."

במקום בו יליד אנוש היה מהמהם, היא פשוט שותקת. "אולי זה חדש ומרענן כאן, וזה טוב. אתה עוד חי, אז זה לא עיצבן אף אחד מספיק כדי לתלוש לך את הלשון או הראש. זה לא מה שאני הייתי עושה, אבל אם כולנו היינו אותו דבר היה מאוד משעמם."

הוא צוחק.
"את לא תשמעי ממני וויכוח על זה!
טוב אלת'יאה היה טוב לדבר איתך.
אני מאחל לך הצלחה רבה בכתיבה, ואל תקחי את זה קשה מדי.
זה לוקח שנים לילדי אנוש ויש דרכים רבות לשמר ולנצור ידע - רובן טובות מכתיבה לדעתי.
בהצלחה גם בדרכך - זכרי כל עוד יש נשימה באפנו אפשר לתקן כל אבלה." הוא חושב קצת.
"גם אם חלקן קשות מאחרים." הוא אומר בשקט יותר.
"היה שלום."
הוא יקשיב למה שיהיה לה להגיד ויקום לדרכו

(אני מנסה לסגור פוסטים כדי לשמור מקום לפוסטי פריז. אפשר לפתוח אחר בהמשך.)

(הכל בסדר, הגענו לנקודת סיום טובה, פריז נעים ונתקשקש בהמשך.)

היא נפרדת ממנו בחצי חיוך וחוזרת לכתוב אותיות בחול.