7.1.2023 מוקדם בבוקר, סביב הקיירן (אלית'יאה ושצף, וואטסאפ)

אלית'יאה באה לחפש את שצף, מוקדם בבוקר אחרי המוט. "אלפא."

״אלית׳יאה. מה שלומך?״

היא מסמנת תנועה סתמית שלא באמת עונה לשאלה. "המועצה עדיין מדברת דיבורים?"

״כן.״

"זה טוב. חשוב להגיד לחברי הספט מה קורה ומה עומד לקרות." היא נושפת אוויר באיטיות. "אני צריכה להגיד לך דברים שאולי יכעיס אותך לשמוע. אבל עדיף להגיד מאשר לא. את יכולה להרביץ לי אם זה יגרום לך להרגיש יותר טוב אבל תנסי לתת לי להגיע לסוף המשפט, בסדר?"

״תדברי. אני אשתדל מאוד שלא להרביץ לך.״

"אני אומרת לך את זה בתור אומגה שלך, וחברת להקה שלך. מה שקורה בינך ובין סר - זה לא טוב. לא בריא, לא חכם, גורם לך לעשות דברים מאוד לא חכמים ומסוכנים ואת היחידה שנראית רע בגלל זה. ההתנהגות שלך...אני לא מבינה אותה, כי אני רואה מה קורה וזה לא מסתדר לי במחשבות. או שתפתרו את זה בלי שאחד מכם ימות או שעם שאחד מכם ימות, אבל זה חייב להיפתר. את עושה טעויות שלא מתאימות למי שגמרה להיות גורה, ובטח לא למי שרוצה להיות בכירה. זה לא טוב."

ניכר שעצם האזכור של הנושא מרגיז את שצף, אבל היא שותקת למשך כל דבריה של אלית׳יאה, וגם אחרי. ״איזה טעויות את חושבת שאני עושה בנוגע אליו?״

"משני צדדים. היותר חשוב - את לא סומכת עליו, לא כלוחם, לא כגארו, לא כחבר ספט. זה לא טוב, כי הוא לוחם חזק ולא טיפש כמו שהוא נראה, ואין סיבה לחשוב שאין לו כבוד. במחשבה שלי, הסיבה שלך לא לסמוך עליו שגויה. אם זו הבעיה, תני לו הזדמנות ותגידי לו איך להשיג את האמון שלך. את צריכה שיהיה בינכם אמון. מהצד השני, אם את לא סומכת עליו ולא חושבת שהוא טוב מספיק, שימי אותו במקום שלו. אף אחד," אפשר להריח את הזעם שלה, "אף אחד לא יכול לדבר אליך כמו שהוא דיבר ולצאת עם הלשון שלו מחוברת. אם באמצע מצב חירום זו הדרך שאתם מדברים, אתם צריכים פילודוקס ולפתור את זה. ככה זה לא יכול להימשך. את מעליו, לתת לו לדבר ככה מוריד את הכבוד שלך, לא שלו. זה לא טוב לך או לא או לספט או לא'הרונים האחרים."

שצף נושפת חזק מהאף. ״תביני. זה למה שאלתי. כי מכה בברזל ניגש אלי שבוע שעבר ונתן לי את העצה ההפוכה. האמת היא שניסיתי להיות סבלנית. פאקינג חיבקתי אותו. לא ידעתי מה עוד לעשות. זה לא עבד. וכשדיברתי איתו אחר כך הוא היה נוראי יותר מאי פעם. אבל לצעוק חזק יותר ממנו, להרביץ לו עד שישתוק, לא יודעת אם זו אופציה בכלל, את מבינה?״

"אז תמצאי דרך אחרת לפתור את זה. מה מכה בברזל ייעץ?" אלית'יאה נשמעת באמת מתעניינת, לא כאילו היא מנסה לשנות נושא.

״לשמור על הרוגע שלי, לא להתעצבן, לא להגיב לו. פשוט לשתוק עם צריך. הוא חשב שניסיון להעמיד אותו במקום פשוט יוציא את שנינו רע.״

"לגבי החלק האחרון הוא כנראה צודק. לא להתעצבן זה קל להגיד, קשה לעשות. אבל אם את לא מגיבה וגם לא יכולה לעבוד איתו, זה לא טוב."

״אני יכולה לעבוד איתו. אני פשוט לא יכולה לעבוד איתו כשהוא מקלל אותי באמצע מה שלמיטב ידיעתנו הוא התקפה על הקיירן המזדיין. טוב. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה יותר טוב משאני מתמודדת עכשיו. אז אני מניחה שהדבר ההגיוני לעשות הוא לדבר עם פילדוקס נייטרלי.״

"אז זה החלק שבו אני מכעיסה אותך יותר. הוא לא היה צריך לדבר ככה, אבל הכעס שלו היה צודק. זלזלת בו, הנחת שהוא צוחק באמצע מצב חירום. עצרת לשאול פעמיים כששאלת מה הוא צריך והוא ענה לך תשובה הגיונית. הטעות הייתה שלך. התגובה המגעילה הייתה שלו."

״הוא- את יודעת מה, בסדר. בסדר. אולי הייתי צריכה לתת לו יותר קרדיט מזה ולהניח שהוא רציני. אבל זה לא שהתגובה שלו הייתה מגעילה. זה לא מה שמטריד אותי פה, הוא היה מגעיל אלי מספיק פעמים. זה זה שהוא צרח עלי במשך זמן ארוך, לא נתן לי לדבר, לא נתן לי להמשיך לעשות את העבודה שלי. הוא מפריע לי. מפריע לי להיות וורדר, מפריע לי להיות אלפא של ריצות, מפריע לי בתיגרים. הזעם שלו או הגאוווה שלו או הוואטאבר שלו גורמים לי לעשות עבודה פחות טובה ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק.״

"ניסית פעם לעבוד איתו, לא נגדו?"

״אני תמיד מנסה. אני יודעת שזה לא נראה ככה, אבל אני מנסה לשתף איתו פעולה. ניסיתי להיות חברה שלו, להנהיג אותו, לעזור לו, לייעץ לו, להציב לו גבולות או להתעלם ממנו כשהוא מגזים ולהיות סבבה איתו כל שאר הזמן. אבל בסוף כל פעם זה מגיע לזה שהוא עושה או אומר משהו שממש מזיק. ואז כל האסטרטגיות האלה לא מקדמות אותנו. גם אחרי מה שקרה במוט. ניסיתי לדבר איתו, להיות סבלנית. הוא ניסה להתנצל וכיבדתי את זה והודיתי לו והתנצלתי חזרה. אבל בסוף הוא הלך, והיה לי ברור לפי מה שהוא אמר בסוף השיחה הזאת, שהוא לא הבין כלום וכלום לא השתנה.״

"לא הייתי, לא יודעת." לגבי השיחה ביניהם. "מאיפה שאני מסתכלת, את מניחה קודם שהוא לא בסדר, מזלזל, טועה או עושה בכוונה כדי להכעיס. מחוץ לקרב, זה נכון מדי פעם. בתוך קרב, לא."

״את צודקת שאני לא בוטחת בו וזו בעיה. אני רוצה לבטוח בו, אבל אני לא מצליחה. ועדיין. בשיא הכנות, הוא מפתיע אותי לרעה הרבה, הרבה יותר משהוא מפתיע אותי לטובה.״

"מתי רצת איתו פעם אחרונה?"

״הריצה האחרונה על מבחן הבכירות שלי. לפני שבועיים ככה אני חושבת. שלושה, אולי.״

"ריצה קרבית?"

״לא. אבל גם המצב במוט האחרון לא היה בדיוק קרב. הייתי אומרת שהיינו ברמה דומה של מצב חירום, אם כי שם זה לא היה הקיירן שהיה בסכנה.״

"הוא היה מתחת לביצה עם רוח מתולעת ושמונה גארו עצבניים. הוא לא ביקש את המטיס כי הוא היה צריך פיניאטה לחבוט בה."

״הצורה בה הוא אמר את זה גרמה לי לחשוב שהוא מתלוצץ. אבל לא משנה. זה באמת לא משנה. את צודקת שזו הייתה טעות מצידי, וכנראה ממש לא היחידה שעשיתי בהתנהלות שלי מולו. אני באמת חושבת שהדבר ההגיוני היחיד לעשות עכשיו זה לפנות לגישור, כי כל דבר אחר כבר ניסינו.״

"פילודוקס נייטרלי." היא מהנהנת. "וחכם. אולי חובת ההוכחה. אני לא זוכרת מי היה שם אתמול, אבל זה שאף פילודוקס לא שם לב ובא להציע עזרה..." היא מושכת כתף אחת. "טעות שלהם. לא הראשונה, לא היחידה."

״אולי חובת ההוכחה. ואולי הם היו צריכים לפנות אלינו. אבל אני לא מרגישה במצב לשפוט אותם על זה יותר מידי."

"אני במצב רוח שיפוטי. מאוד." לא נראה שנוח לאלית'יאה עם זה. "ואלפא - פעם הבאה שאני רוצה שמישהו עם זיכרון מושלם יהיה במקום שבו מי אמר מה למי זה חשוב, אל תעצרי אותי. פעם הבאה שאלפא ספט עושה משהו מטומטם ממש ואני מנסה למנוע את זה, אל תעצרי אותי. פעמיים בערב אחד זה הרבה מדי."

שצף עוצרת וחושבת לכמה רגעים.״את לא טועה.״ היא אומרת לבסוף. ״ביליתי הרבה מהזמן האחרון בלעשות כל מה שאני יכולה כדי לעצור קונפליקט. מה שקורה לספט שלנו מפחיד אותי. אבל זו לא סיבה לעצור אנשים מלעשות דברים שצריכים להיעשות. ובטוח שבגלל שאת תקשיבי לי זו לא סיבה לעצור אותך במיוחד. אני שמחה שקראת תיגר על האלפא. ואני מקווה שתשמחי לשמוע שאני עשיתי לפני מעט זמן את אותו הדבר.״

אלית'יאה נראית קצת מופתעת, ואז מטה את הראש הצידה בהרהור. "שמחה...לא. זה לא דבר משמח לעשות. אבל גם לא לא שמחה. זה צריך לקרות גם אם זה לא משמח. מה שקורה לספט לא טוב, אבל אולי אחרי סופה באה רגיעה. אולי ישבנו על דברים יותר מדי בלי לנסות לשנות, מאז אגם המראה. אולי צריך מנהיגות אחרת לאפוקליפסה." היא אומרת את המילה האחרונה כמעט בהתרסה. "הוא מחליש את הספט ומסכן אותו. זה לא טוב."

״הוא מאכזב אותי כל כך.״ שצף אומרת, כאב אמיתי בקולה. ״לא משמח אותי שצריך. אבל משמח אותי שמישהו עושה את זה כשכן צריך. במיוחד כשהמישהו הזה הוא לא אני.״

"אין לנו, במחשבה שלי, את ה- הפריווילגיה," היא אומרת את המילה לאט ובזהירות, "לחשוב שמישהו שהוא לא אנחנו יעשה דברים. גם כשזה נראה שמישהו צריך." היא נאנחת. "את יודעת שחצי מהספט לא שמו לב שרוחות האבות לא עוזרות לנו יותר? ומאלה ששמו לב, לא הרבה שאלו למה, ולא הרבה ניסו לברר, עד כמה שאני יודעת. גם אני לא - אמרתי, זה לתאורגים, זה לשומר האדמות, לשר הטקסים - אבל כשהם לא עושים, מישהו בכל זאת צריך לעשות. אה, ואנחנו צריכות לדווח על הפרויקט של שופוני. אני מעכבת דיווח לאויב התולע על הריצה הזו כבר שלושה שבועות."

שצף נאנחת. ״האחריות הולכת למי שלוקח אותה, בסופו של דבר. אני עושה את מה שצריך. או לפחות, אני משתדלת. אבל לעשות את זה, ולא להתבכיין כל הדרך? את כבר מבקשת ממני יותר מידי.״ היא צוחקת צחוק קטן שדועך במהרה. ״את צודקת שאנחנו צריכים לדבר, אבל אני רוצה לדעת מה להגיד. לפחות צריך לבחון אותה מקרוב. מישהו שהוא לא שופוני צריך לבחון אתה מקרוב, אני מתכוונת.״

"כן. ומהר, אם אפשר. כמה שיותר לאט נטפל בזה, יותר רע זה ייגמר." היא נראית לרגע משועשעת. "זה בסדר להתלונן. כל עוד עושים בכל זאת."

הן מחליפות עוד כמה מילים לא מאוד מעניינות על ענייני להקה, ומתפזרות, כל אחת לדרכה.