שיחה עם גוון (לאורך כמה ימים לאחר ריצתם)

19.5.23

גאיירפריד ימצא את גוון על ספסל.
הוא יתישב מולה.
"רצית לדבר על מוסר.
הבאתי בירה."
הוא אומר ומניח מולה שישית 'בזלת'.

״הדרך הכי טובה להתחיל שיחה בסגנון.״ שצף אומרת, בהערכה כנה.
היא נראית מותשת ברמה עמוקה מאוד, אבל עדיין שמחה לראותו.

הוא פותח להם שניים.
"את נראית נורא."

״היה הרבה דברים השבוע. אני אולי צריכה יום-יומיים.״ היא מודה לו, ולוקחת שלוק גדול. ״ובירה. אני בוודאות צריכה בירה.״
״אז. מוסר וזה?״

"ראיתי את הקרב שלך מול פראקסיס,
מה הפיל אותך?
הופתעתי."

ניכר שהשאלה מעלה בה זיכרון שלא מוצא חן בעיניה.
״אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אני לא יודעת למה הוא חשב שזה הגיוני. אבל משהו שהוא עשה הפך את זה לקשה, מנטלית, לתקוף אותו. מה שהפיל אותי לא היו המכות שלו. פשוט לא יכולתי לעשות את זה יותר, הייתי מותשת נפשית. אם הייתה לי עוד מכה אחת בי… הפסדתי בשמחה בהרבה תיגרים בעבר, גם לפראקסיס ספיציפית. אבל לא ככה.״

"היה מותר לכם לעשות עסקאות? היה שם עכברוש חשוד

״עשינו איתו עסקה גלויה כדי שיעזור לי לחדש את כוחותי אחרי הריצה שלנו. אחרת לא הייתה לי אנרגיה להילחם. מעבר לזה עסקאות עם רוחות היו אסורות. אני מאמינה שהוא השתמש במתנה, למרות שאף פעם לא שמעתי על מתנה כזאת.״
״המחיר של העסקה היה שאחרי הקרב הוא לוקח את כל מה שאיכשהו נשאר. חלק מהסיבה שאני נראית כאילו פגעה בי משאית, כנראה.״
היא לוקחת שלוק

"שמעתי סיפורים על מתנה כזו, אבל היא משמשת אדוני צללים בכירים." הוא ראה מעט מרוגז.
"אבדוק זאת." הוא נשען אחרונה ושותה רגע ארוך.
"אני מרגיש שלך יש בעיה עם המוסר שלי, או שאת רוצה ללמוד ממני משהו עליו?"

״אין לי בעיה עם המוסר שלך. עם ההגיון שלך, לפעמים. אבל לא ממש מוסר. את האמת שחשבתי שלך יש בעיה רצינית עם שלי.״

"מה גרם לך לחשוב כך?"

״אני מודעת שחלק מההחלטות שקיבלתי בריצות האחרונות שלנו היו שנויות במחלוקת. התגובות שלך גרמו לי לחשוב שאם לא היינו בריצה, היית מביע דעות הרבה יותר חריפות. זו הייתה טעות?״

"ייתכן. זה גם מאד בלבל את לב מאיר בחשיכה"
גאיירפריד אומר וחושב.
"איך את מקבל את החלטה הנכונה בכל מצב, שצף?"
נראה שיש כאן משהו שגאיירפריד מאד מתקשה להסביר.

נראה ששצף מזדהה. היא חושבת על השאלה לכמה שניות.
״הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא להאמין בלב שלם בכל החלטה שלך. אבל גם זה לא אומר שאתה תהיה צודק, רק שתרגיש ככה.״

"אז את מבינה את הבעיה שבעיקרון הזה."

״לחלוטין.״
נראה שהיא מחכה ללהבין לאן הוא חותר

נראה שהוא בוחר להיות ישיר בחירה שלא קלה עבורו.

"בשבטי אנו מאמינים שמאבק מחזק אותנו, זה נכון לקרב אבל לא רק.
לעיתים קרובות, בטא או חבר להקה של המנהיג יבחר בכוונה את הצד הנגדי לכיוון בו המנהיג הולך,
לפעמים אף בלי קשר לדעתו האישית, מטרתו תהיה להעלות אופציות נוספות או לספק סימוכין לבחירת המנהיג.

לעיתים קרובות אני מתנגד לשם התנגדות - כדי לאתגר את ההחלטה שלך ולהכריח אותך למצוא צידוקים נוספים,
לבחון אותה מכל הכיוונים, ולהעלות כיוונים נוספים."

היא מהנהנת.
״אני מבינה על מה אתה מדבר. אני חושבת שהרבה עושה את זה לפעמים, אפילו בלי לחשוב על זה יותר מידי. בקטע אינסטינקטיבי. אין לי בעיה עם זה, ההפך. השאלות והסייגים שלך באים במקום הנכון. יותר הדאיגה אותי המחשבה שאתה מרגיש יותר ספק משאתה מבטא. שיש לך בעיות רציניות יותר, שאתה לא רוצה לפתוח באמצע ריצות.״

"ספק לגבייך?"

״לגבי הדרך בה אנחנו פועלים כלהקה, הבחירות שקיבלנו במהלך ריצות אחרונות, וכן: גם לגבי. אני מודעת לעובדה שהדעות שלי יכולות להיות… קיצוניות.״

הוא חושב.
"רחמים, חמלה, הם... מותרות בעיני שבטי, אבל כך גם אלכוהול, אוכל טוב ועדיין..."
הוא שותה מהבירה.

"תפקידנו לקבוע מתי לשקוע במותרויות ומתי לא.
את תדעי?"

״אני יודעת מתי לא לשקוע במותרות.״ היא אומרת, לוקחת לגימה.
״אלכוהול ומסיבות הם מותרות. להיות אמא טובה לבת שלי, בסופו של דבר, זה מותרות. וגם להרגיש טוב. אבל חמלה, סבלנות, אהבה… עכשיו במיוחד, אלה דברים שהכרחיים לקיום שלנו, לקיום של גאיה. היו ימים בהם יכולנו לטבוח באויבים בלי יותר שכל משנדרש כדי להפעיל חוש תולע, ולחגוג כל ניצחון. אבל אנחנו לא שם יותר. העולם משתנה סביבנו, ואנחנו חייבים להשתנות בהתאם.״

"חמלה, סבלנות, אהבה, למי?"

״לכולם.״ שצף אומרת ברצינות תהומית. ״לילדים שלה, לאבודים, לאלה שאין להם גאולה חוץ ממוות. לכולם.״

"זו אינה הדרך של גאיה. אהבה וחלמה שמורות ללהקה, לצאצאים, ובעוד שלעיתים חיה תמצא את אל בתוכה זהו היוצא מן הכלל.
אינני אומר שהם אינם חשובים כלל, אבל מדוע שתאהבי את הטרף, את האויב. את אלה שהיו פוגעים במשפחתך, ובלהקתך בדרכים הנוראות ביותר, מדוע שתחמלי על אלה שבחרו להשחית את אמנו. לחרב אותה, להפיץ אימה ופחד בכל ילדיה?
למה זהו הכרח?"

״כי אנחנו חיים בימים של ייאוש ופחד, והאויבים שלנו מנסים אקטיבית לנטוע בנו זרעים של שנאה כדי להביא אותנו קרוב יותר אליהם. וכן, גם השנאה אליהם היא מסוכנת. זו היא הדרך עליה המון צעדו ישר אל תוך המלתעות של התולע. אם לא ניזהר יותר מאי פעם, עכשיו, זה יקרה שוב.״

"לא-לאהוב איננו שקול ללשנוא. זאב לא צריך לשנוא עגל כדי לטרוף אותו. הוא גם לא צריך לשנוא זאב בלהקה יריבה כדי להרוג אותו."

״אני מסכימה לגמרי. אבל אנחנו לא רק זאבים. אנחנו מסוגלים, תיאורטית לכל הפחות, להרוג את האויב: ולאהוב אותו באותו הזמן.״

"ייתכן שזה נכון.
אבל אמרת מוכרחים.
טענת שזה כדי לא לשנוא.
אבל אם אפשר להרוג בלי לשנוא, ובלי לחמול, ובלי לאהוב אני לא מבין מדוע
האהבה והחמלה הם הכרח בעינייך."

היא חושבת על זה.
״אולי הם לא. אולי יש גארו שדומים יותר לזאבים, שיכולים לראות ציד כציד ותו לא, גם כשהציד הזה מאיים על המשפחות שלהם והורג את חברי הלהקה שלהם. אני לא יודעת מה דעתי על החבר׳ה האלה, אם הם קיימים. אבל בכל מקרה, אני לא כזאת.״

"אם תשאלי אותי, להיות אמא טובה זה הכרח גדול מלאהוב את 'כולם'.
אבל אני לא חושב שדיון כזה עוד יגיע רחוק היום.
אני מודד מוסר בדרך, ישנה יותר, אני מניח לאור מבחן התוצאה ולא הדרך.
בחרנו להציל חבר אחד של שופוני.
בחרנו להרוג אחר.
ובחרנו למנוע מאחת לרקוד את הספירלה גם על חשבון מתן זמן לגופה מרקיבה,
אבל, הצלחנו לעצור אות ובכל זאת.
אני יכול לקוות שזה שהצלנו יהיה... שווה את זה."

תמר רב הון: היא מהנהנת.
״במבחן התוצאה… מצבנו לא רע בכלל. אני חושבת שהחיים של הגור שווים את זה, גם אם הוא לא יעשה שום דבר מועיל מעכשיו ועד הנצח. פשוט, קשה שלא לחשוב על מה אם, אתה יודע?״

"אני לא יודע כמה חפים מפשע הוא הרג, או כמה גארו. או האם הוא ישוב לסורו.
אבל את כל זה נדע רק בדיעבד, זה חלק מהסיכון המקצועי שכולנו לוקחים מדי יום."

״אי אפשר לדעת: אבל אני לא חושבת שהוא יחזור לביזנס. תקרא לזה אינטואיציה.״
״מה הוא עשה לפני… אני לא יכולה להגיד לך בכנות שזה ממש משנה לי.״

22.5.23

גאיירפריד מושך בכתפיו.
"את יודעת, כששאלתי את פראקסיס מה הוא חושב על כך שסירבתי פקודה ביודעין כדי להציל חיים של פרה,
הוא אמר לי שעלי לקבל את העונג הגרוע ביותר, כדי ששבירת ליאני לעולם לא תראה לי משתלמת.

חשבתי הרבה על הדברים שלו, מה את חושבת?"

היא מלכסנת אליו מבט, בוחנת לרגע.
״אני יכולה להגיד לך דברים, ושישארו בינינו?״

"נשבעתי בפני צלקת כסף שאם אני רץ תחתיו לא אפר פקודה שלו.
אם זה יעלה מאיזשהי סיבה, והוא יפקוד עלי להגיד אהיה מחויב לכך.
תחת כל נסיבות אחרות שפתיי יוותרו חתומות."

״אני אקח את הסיכון.״ היא מהנהנת, ונאנחת.
״לפי מה ששמעתי עד כה, אני חושבת שעשית את הדבר הנכון.״

הוא נראה מעודד
אבל ממתין להמשך בדריכות מסוימת

היא חושבת על ההמשך במשך לגימה ארוכה מאוד.
״אתה כן צריך להישפט, כמובן. אין ברירה. עברת על הליטאני. אבל… אל תיתן לשום עונש שיתנו לך לעצור אותך מלעשות את הדבר הנכון שוב.״
״אולי תשקול לא להיתפס.״

הוא מגחך.
"אני רואה בעצמי מנהיג טוב,
ולכן אני חושב שיש לי בסיס כדי לומר שלדעתי פראקסיס טועה.

אם אדם שתחתי היה מסרב פקודה ומציל חיים, אז בדיעבד פקודתי הייתה שגויה.

גם אם היא הייתה הנכונה ביותר לאור כל מה שהיה ידוע לי כשנתתי אותה. את מבינה מה שאני אומר?"

(נראה שהוא לא סיים)

היא מהנהנת, מחכה להמשך

"אך זוהי עדיין שבירה, של המוסכמות עליהם האומה שלנו בנויה." כאן הוא נראה פחות משוכנע.

הוא בבירור מנתח את המחשבה שלו תוך כדי דיבור.

"אם את מוכנה לחנות באדום לבן ולשאת בקנס, הקנס הוא מה שתקבלי.
אם יהרגו אותך על זה את באמת לא תחני באדום לבן, גם לא כדי להציל חיים.
אבל אצלנו באומה 'חניה באדום לבן' - סירוב פקודת אלפא מסכנת חיים - לפי צלקת כסף,
ואת החוטים עליהם החברה שלנו בנויה - לפי פראקסיס..

אני מקווה שהחברה שלנו לא שברירית כמו שפראקסיס חושב, והאמת היא,
כשחזרתי אחורה הייתי מוכן למות כדי לנסות להציל את הרטקינים.
לא הייתי מוכן להציל את הרטקינים ולמות אחר כך במשפט.

אז אני מניח שזו שאלה של המנהיג תחתיו אני בוחר לרוץ?"

״אני מניחה שבמידה מסוימת כן. זה גם עניין של אמון באומה שלך.״ ההבעה שלה מחמירה. ״אם צלקת כסף היה רוצה להרוג אותך על זה… הוא היה צריך להתמודד עם כל מה שיש לי להציע. ואני יודעת שאני לא הייתי היחידה.״

"אני מודה לך." הוא אומר בכנות.

"מה שעשיתי היה קיצוני מאד. מעולם בחיי לא חשבתי שאגיע לנקודה כזאת,
אבל לתת לעשר משני צורה של גאיה למות, לוותר על הזדמנות להראות להם שגארו מוכנים להסתכן עבורם,
לא לעזור להם להגן על העטלף. זה היה נורא ואיום בעייני.

צלקת כסף מאמין שסיכנתי חיים של גארו, סיכון שהוא לא מוכן שמישהו שתחתיו יקבל, חוץ ממנו.
ואם הוא, או רואה עולם היו נפגעים בגלל זה המקום שהיינו בו היה שונה.
אני מבין את הכוונה, ויכול לקבל אותה גם אם אינני חושב שאני מסכים איתה.

גם פראקסיס הביע חשש שארוץ תחתיו בעקבות כך.
מה איתך?"

״אני לא חוששת.״ היא אומרת, כמעט ללא מחשבה. ״אולי יש הגיון בלחשוש. זה לא שאני לא נותנת פקודות שנויות במחלוקת. אני יכולה לחשוב על פקודה קבועה אחת שלי לפחות שאני לא בטוחה שתשב איתך אם נגיע לרגע. אבל נראה לי שגם אם תפעל בניגוד לפקודה שלי יום אחד, זה יהיה מסיבות שאני יכולה להסכים איתן.״ היא מחייכת חיוך קטן. ״תקרא לזה תחושת בטן.״

הוא מחייך.
"אני חושב שזו פקודה שף גארו לא יכול להתחייב לה."
וחושב קצת.
"אני רוצה להאמין שגם לי זה לא היה מפריע באותה, מידה.
אני אפילו רוצה להאמין שאני מעדיף שירוצו אחרי גארו שבמקרי קיצון ממש יהיו מוכנים להפר פקודה אם הם משוכנעים שזה הדבר הנכון לעשות. ואני חושב שהייתי שופט אותם בהתאם להצלחתם. אם אני או אחרים מתים בגלל זה, אולי אף מדיע להם למות.
אבל אם הם מצליחים...
אז כמו שאמרתי, יכול להיות שאני טעיתי.

אולי ניסיון לאורך זמן ישכנע אותי אחרת."

״יכול להיות. ויכול להיות שלא.״ החיוך נשאר. ״אבל כמו שאמרתי, אני לא מאמינה גדולה במבחן התוצאה. אם אתה או מישהו אחר יפעל בניגוד לדברים שלי בזמן ריצה כדי להציל חיים, כדי לשמור על שלום, כדי להגן על מה שבאמת חשוב… אני לא חושבת שאני ארצה לראות מישהו נענש באופן משמעותי על זה, גם אם הוא נכשל. אני בטוחה שאני לא ארצה לראות אותו מת. אבל אנחנו נצטרך לגלות באמת אם וכאשר יגיע הרגע.
זה היופי, והכאב ראש, בלהנהיג. אין ספר של תשובות. לא אחד נכון, לכל הפחות. אנחנו חייבים להתאים את עצמנו למה שקורה, ולשאול שאלות, ולטעות. כל הזמן.״

"אני שמח לשמוע שיש עוד מנהיגים בדעה דומה.
כדי להיות מסוגל לרוץ אחרי צלקת כסף.
נאלצתי להישבע בפניו שלא אעשה זאת לעולם, אני חושב שהוא מנהיג כזה.
הוא נשבע שאם אעשה כן, הוא יהרוג אותי במקום ללא משפט."

החיוך נמחק מפניה של שצף. ריח של זעם עולה באוויר. היא מקללת שורת קללות נמרצות.
״למה לעזאזל הסכמת לזה?״

הוא מתקן את עצמו.
"הישבע בפניו שלא אעשה זאת לעולם לו, וכשאני רץ תחתיו."

״כן. הבנתי. השאלה עומדת. למה לעזאזל שתסכים לדבר כזה?!״

הוא נראה נבוך.
"הוא לא שאל אותי לגבי הצד שלו, כן?
אני חושב שזו הייתה הדרך היחידה לוודא שהוא אי פעם יסכים שארוץ עמו."

היא לוקחת נשימה עמוקה.
״הבנתי. סליחה. לא עליך אני כועסת.״
״זה פשוט. הנכונות של גארו מסוימים ל… ל… זה מרתיח לי את הדם.״
״אני מחכה ליום שהוא יגיד משהו כזה לבן להקה שלי. שגאיה תעזור לו אז.״

הוא נראה היה מבויש עד שהיא הסבירה מדוע זה מרתיח אותה ואז הוא מחייך.
"פראקסיס אמר לי:
'אם הייתי בנעליים שלך, הייתי מבצע את פקודת האלפא ומבהיר לו לעולם, אבל לעולם לא לשים אותי במצב כזה שוב, אם הוא רוצה שנרות יחד אי פעם.'"

זה נראה היה לי פיתרון סביר כדי שאני וצלקת כסף נוכל לרוץ ביחד, בסוף אנחנו חברי ספט.
טעיתי?"

FFFF]״תראה. לא מסכימה עם הפתרון של פראקסיס. אבל הוא הגיוני יותר. לא הייתי רוצה שלא תוכל לרוץ עם צלקת כסף. אבל הגיוני יותר בעיני מזה שהוא יוכל פשוט פאקינג להרוג אותך במקום לפי שיקול דעתו ולהגיד שזה היה הדיל.״
היא שוב מכריחה את עצמה לנשום עמוק, והפעם נראה שזה מעט יותר אפקטיבי.
״אני מאמינה שהוא לא יעשה את זה באמת. אני הולכת לבחור להאמין שהוא לא יעשה את זה באמת. אבל עדין, לא. זה לא פתרון סביר בעיני.״
״אני ממשיכה לנסות לשכנע את עצמי שאפשר לסמוך על הגארו הזה, והוא ממשיך… לא, לא משנה. שכח שאמרתי משהו. אני מאמינה ששניכם חכמים מספיק כדי לא להגיע לנקודה בה הנושא בכלל יעלה.״

"אני מצטער גוון, הוא יעשה את זה." הוא אומר בחומרה.
ואז מחייך באכזריות חסרת הומור לחלוטין.
אבל הוא שם את עצמו באותה נקודה,
אם הוא יתן לי פקודה כל כך הזויה,
כל כך בלתי נתפסת,
שאפר את שבועתי בגללה -
ואני חושב שרק משהו כמו לרקוד את הספירלה חמור מספיק.
אז אדע שרק אחד מאיתנו יצא מהסיטואציה הזו בחיים."

ניתן לראות את הגל של הזעם עולה בה מחדש: אבל הוא מתנפץ, והיא נותרת שקטה וקודרת.
״אני… אני לא יודעת מה לומר לך. הלוואי שדברים לעולם לא יגיעו לנקודה הזאת. ואם כן, אז לא מולנו. הלוואי שהדרך הנכונה לא תיקח אותנו דרך זוועות כאלה.״
ניכר בקולה שהיא לא מאמינה בדבר, אפילו תוך כדי שהיא אומרת אותו.
״תגיד לי כשאתה רץ איתו. אולי אני אוכל להצטרף. אני אישן יותר בשקט אם כן.״

הוא מחייך ברוך.
"דאגתך נוגעת ללבי, שצף.
אבל אני גדלתי עם פנרירים, כשאת מתרגלת לאכזריות שבחיים כדרך חיים,
דברים לא גרועים כל כך."

נראה שיש רגע של ספק בפניו אבל הוא מתגבר עליו.

"אני חושב שיש באהבה שאת מייצגת חלק מן התרופה לזוועות שפוקדות אותנו.
אני מאמין בכל לבי שמרכיב נוסף בתרופה הזו היא מעשי הגבורה שלנו,
בקריאת תיגר על המוות, אם תרצי."
"ובהתמודדות פנים אל פנים עם הזוועות."

היא מתקשחת במקצת בתגובה.
״אתה צריך להבין. מהקרבות הכי אכזריים שלמען גאיה, אין לי שום רצון לברוח. את האויבים הכי מחרידים שיש לתולע להביא, אני מקווה שיביא אלי. אבל את האחים שלי…״ היא נדה בראשה לשלילה.
״אהבה לא סותרת גבורה. לא סותרת התמודדות. לא סותרת מוות. אבל הרג של מי שהיה יכול להיות חבר… זה מבחן שאני מתפללת ללונה לא לעמוד בו.״

"לא הם לא." הוא אומר.
"שנינו עמדנו בין הקלייב של סר לבין 'מכה בברזל' ואני חושב שדברים טובים עכשיו יותר בשל כך."

״אני גם חושבת. אבל זה היה אחד הלילות הכי גרועים בחיים שלי. הייתי עושה את זה שוב, אם היה צריך… אבל אני מקווה שזה לא יקרה שוב. אני פועלת למען זה, ואני מקווה. מה עוד אפשר לעשות?״

"לקוות לטוב ביותר, להתכונן לגרוע ביותר."

היא מהנהנת. ״אני מניחה שאתה צודק. אבל אני מודה שאני לא באמת יודעת איך להתכונן לדבר כזה.״

"לפעמים מספיקה המחשבה על כך. זו היא התמודדות בפני עצמה, אני חושב."

״מחשבה נוראית.״ היא נאנחת, ואז צוחקת. ״נו טוב. מה זו עוד אחת לאוסף?״

הוא מחייך.
"תודה על השיחה, שצף."

״תודה לך. ו… אני יודעת שאין לך שום מחויבות להקשיב לי, אבל קח את זה כמחווה-״ היא טופחת חזק על כתפו. ״אם אתה מת, אני הורגת אותך.״

"תדאגי שזה יהיה שווה את זה, לפחות." הוא צוחק.

״אני אעשה כמיטב יכולתי.״