לפני האול מוט שעבר שיחה בין גאיירפריד להלל

מפר הפקודה יגיע לפגוש את להקת ערפילי בוקר היכן שימצאו.
לאחר הנימוסין הראשוניים הוא יגיע לנקודה.

"תודה על האירוח, כפי שאת יודעת השלמתי את משימת הבכירות, ההצלחה לא הייתה מלאה ונענשתי על הקרב האחרון.

למרות זאת, אני וגארו רבים סבורים שההישגים שלי עדיין מצדיקים בכירות.

כמו שציינת נכונה שם הבושה שלי לא מאפשר זאת. שוחחתי על כך רבות עם רוח גבית, סטטוס אפגרייד אחרים ולמדתי רבות."
הוא נאנח.

"תמיד הייתי בדעה שבנושאים של רינאון מבחן התוצאה קובע ככה הובלתי וככה חשבתי שאחרים מובילים.

זה אומר שאם באי ביצוע פקודה (במקרים קיצוניים בלבד, כמובן) הצלחתי להציל חיים או להשלים משימה שכמעט ונכשלה אז המעשה היה ראוי.

ואם נכשלתי ואחרים נפגעו כתוצאה מאי ביצוע הפקודה אני ראוי למלוא חומרת העונש.

צל"ש או טר"ש שמעתי שקוראים לזה בארץ. את מבינה מה אני אומר?"

הוא נראה מעט מבויש, זו בבירור לא המסקנה הסופית שאליה הוא הגיע.

הלל מהנהנת. ״כן, אני מכירה את הביטוי.״ היא נראית מאוד מתעניינת בהמשך דבריו

"ובכן לפי קנה מידה זה הצלחתי ממש. הייתי מוכן למות כדי למנוע מהרקדנים לטבוח בפרה.
גיליתי שאלו אינם רקדנים אלא גארו שהחליטו להשמיד את הקמטוץ ואת כל ילדי העטלף.
ניצחתי אותם בתיגר שגרם להם לזנוח את מסע הצלב הזה.
וחברנו כנגד שלוש להקות הספירלה שניסו להשתלט על המקום הקדוש לעטלף וגרמנו להם לברוח.

הוא חושב רגע.
"את יודעת, מעולם לא צפיתי להגיע למצב של הפרת פקודה כזו.
למרות שהצלחתי בחרתי לבקש ידע ממי שבטוח לא יצדיק את מעשי.

אז עם חזרתי הלכתי לפראקסיס.
זה היה לפני אירועי אוכל הסערה.
שאלתי אותו מה הוא חושב.

הוא אמר לי שהליטני היא שתי וערב של אומתנו ועל כן הפרת לא מתקבלת על הדעת תחת שום נסיבות.

הוא אמר לי שהוא היה מבהיר לאלפא הריצה כמה הדבר חשוב לי.
(וכמו שאדובי יעיד עשיתי זאת)
ואף יוסיף שאם הפקודה להישאר - להפקיר את בפרה במקרה זה.
תישאר על כנה אז הוא לעולם לא ירוץ יותר אחרי אותו אלפא.
(זאת לא עשיתי)

הוא אמר שאם סירבתי פקודה ביודעין ללא קשר לתוצאה מגיע לי להיענש בצורה החמורה ביותר, כדי שזה לעולם, לעולם לא יהיה לי 'שווה' בגלל חשיבות הליטני באומה."

"תהיתי בפניו אם נכון להישפט מול סטטוס אפגרייד שהוא הרי הצד הנפגע. שוכנעתי שלסטטוס אפגרייד כל זכות לשפוט אותי על כך."

המחשבה כואבת לו אבל הוא ממשיך:

"במשך ימים חשבתי על השיחה, לבסוף גם דיברתי עם שצף.
לא ארחיב על דעתה, אני חושב שהיא די ברורה לך אבל זה עזר לי להסיק מספר דברים.

1. לסטטוס אפגרייד אכן יש זכות מלאה לשפוט אותי ועלי לקבל כל דין שינתן. בכך הסכמתי עם פראקסיס.

2. הליטני אכן חשוב מאד. קריאת תיגר על האלפא בזמן ריצה (זה הסעיף עליו עברתי למעשה) פוגעת בקוהרנטיות שלנו כאומה.
על כך עלי להתבייש.
גם בזה הסכמתי עם פראקסיס.

3. אינני מסכים עם פראקסיס בדבר אחד.
כאלפא שהוביל המון אני לא חושב שהעונש על סירוב פקודה ביודעין חייב להיות מנותק מהנסיבות.
כשאני מוביל אני חשבתי שזו זכותי להגיד שבאירועי צל"ש או טר"ש אני אעניק צל"ש אם הוא מגיע ואשפוט בחומרה אם מגיע טר"ש.

אז מצד אחד באירועי קיצון ביותר אני חושב שיש לשפוט סירוב פקודה כנגד תוצאות מעשיה.
מצד שני אני מבין את החשיבות של הליטני כבסיס העיקרי עליו האומה שלנו עומדת.
ומצד שלישי אני לא יכול שלא לחשוב את הדבר הנורא הבא:

אם האומה שלנו, והאלפאות לא יכולים לסבול אי ציות גם אם הם בבירור הובילו לתוצאה טובה יותר משציות להם היה מביא.
אז האומה שלנו רקובה, שברירית ולבסוף תיפול.

השוויתי את זה לחניה באדום לבן.
זה אסור על פי חוק אבל אם כל מי שיעשה את זה ביודעין ייענש בעונש החמור ביותר שניתן לתאר, אנשים יפחדו לעשות זאת גם כדי להציל חיים, וזה רע.

בכך אני לא יכול להסכים עם פראקסיס. בעוד שאחרים יכולים להוביל ככה, אני לא מסוגל לזה.
וזה הקונפליקט הבא שהייתי צריך לפתור כדי ללמוד."

לסיפור יש עוד חלק. אבל מפר הפקודה נותן לרעם ביום בהיר להגיב.

הלל מרוכזת בדבריו. היא מהמהמת כמי שמסכימה שיש פה קונפליקט משמעותי ונראית מסוקרנת ״אז לאילו תובנות הגעת?״

"בשלב זה עדיין לא הגעתי לתובנות אבל מצאתי פיתרון זמני שיאפשר לי לעבוד עם סטטוס אפגרייד.

נשבעתי בפניו שלא אפר פקודה שלו לעולם. שבועה כזו תגבר על כל מחשבה אחרת שתהיה לי.

בדיעבד זוהי אולי שבועה מטופשת, הליטני מחייבת בעצמה אבל היא נתנה לי פיתרון זמני.

במוט הקודם פרשתי את המסקנה אליה הגעתי בפני סטטוס אפגרייד ורוח גבית.

אמרתי להם שאני חש שכאלפא אני ראשי להגיד לאלו שרצים אחרי שאני מאשר להם להפעיל שיקול דעת אם הם חשים שזה מקרה קיצון ופוגע בנימי נפשם.

אם התוצאה תהיה טובה יותר מהתוצאה שצפיתי
אז אקבל את העובדה ששיקול דעתם ( לפי מבחן התוצאה) היה נכון יותר.

אם התוצאה גרועה יותר הם ישאו במלוא חומרת העונש על אי מילוי הפקודה. אם התוצאה הרסנית זה אפילו יכול לגרור עונש מוות.

כך או כך בעקבות מתן ה'חופש' הזה. אני אשא באשמה למעשיהם מול האומה כפי שהן ישאו אותה בפני."

הוא נושם.
"הם כלל לא הסכימו עם כך. בכנות אני חש שהם ניסו בעיקר להעביר לי שיעור ופחות ניסו להבין אותי או להודות שאולי יש בדברי איזשהו ממש.
אבל בשיחה כזו מקומי היה ללמוד.

סטטוס אפגרייד העלה שתי נקודות עיקריות.

1. אי אפשר לקבוע איזו פעולה טובה יותר לפי מבחן התוצאה,
כי אין דרך לדעת מה היה קורה אילולא 'מפר הפקודה' (במקרה זה) היה מפר אותה.

אני לא יכול להסכים עם כך. מוטלת עלינו חובה לדעתי,
לקבוע מה נכון ומה לא על פי ערכי האומה, לפי תוצאות המעשים שלנו."

הוא מסביר:
"גם אם לפי כל הידוע לנו היה נכון לברוח מקרב, ומתוך שיגעון או אומץ מטורף נשארנו וניצחנו ללא אבדות אז ההחלטה הנכונה הייתה להילחם ולברוח היה משגה.

הנקודה השנייה של סטטוס אפגרייד ורוח גבית הייתה לי קשה יותר:

2.שום דבר לא מצדיק אמירה בסגנון 'אני מאשר לכם לא להקשיב לפקודתי' משום שזה שקול ללומר 'אני מאשר לכם לא להקשיב לליטני'

כגליארד ובן לשבט שלי, אני מאד מתקשה לומר שאף גארו לא ראוי לאמון כזה.

דברים גדולים קרו בגלל גיבורים שנשמעו לליבם,
אבל גם אסונות גדולים.

חשבתי שזו פקודה שאני יכול לתת רק לאלה שיש לי אמון בהם אבל אם זה עדיין שקול ללהפר את הליטני אני עדיין לא יכול לתת אותה בכלל.

המסקנה האחרונה שלי, מצערת ככל שתהיה היא שאני פשוט לא יכול להגיד את זה.

אני יכול רק לקוות שאם גארו יהיה בטוח לחלוטין שמעשיו, גם אם מנוגדים לפקודתי, יהיו נכונים הוא יהיה אמיץ דיו לקחת אחריות ולבצע אותם. כמובן באם הם יתגלו כנכונים.

ובמקרה כזה, הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לשפוט אותם לפי ראות עיני כאלפא ולתת לאלפאות אחרים לשפוט לפי ראות עיניהם."

הוא נאנח, בהתחלה סטטוס אפגרייד רצה שאלמד. אני חושב שלמדתי הרבה שאלתי אותו 'מה עכשיו אני צריך לעשות?'

הוא אמר: 'עכשיו אני מאתגר אותך להרשים אותי.'

אחרי כל המאמצים הללו אני חושב בכנות שלמדתי את כל מה שאני יכול ללמוד ואם מאמצי והישגי לא הרשימו אותו אז איני יודע מה עוד לעשות.

לכן ביקשתי תיגר פחות סוביקטיבי והוא ביקש ממני להביא מולו בכיר שמוכן להילחם על שמי.

שצף וגיבור המחר הסכימו. אבל אשמח גם לעזרתך.

למצוא פיתרון טוב יותר לקונפליקט או להשיב לי את שמי."

הלל מקשיבה חושבת הרבה זמן ואומרת ״אז מה המסקנה הסופית הכוללת?״
אני יכולה להניח מהי מדבריך, אבל אני מעדיפה לשמוע ישירות ממך.״

"כשהפרתי פקודה הייתי נכון למות בניסיון להגן על הפרה, זה לא היה מספיק.

באותו רגע הייתי צריך להיות נכון
למות כעונש.
לראות את הלהקה מתה.
לראות את האומה מזדעזעת.
ולהיות בוש לעד.

אני גארו אחד, אני יכול לשפוט בדרך מסוימת, אבל אינני יכול תחת שום נסיבות לחשוב שאחרים יתייחסו אלי באותו אופן או שזו הדרך הנכונה ביותר.

מתסכל ככל שזה יהיה,
מעורר זעם,
שיגעון ומחלוקת,
ככל שזה יהיה לטעמי:

הייתי אידיוט כשראיתי את הדברים מנקודת המבט הצרה שלי ושפעלתי לפי קנה מידה שנכון עבורי כשאני מוביל."

הזעם שלו מתגבר והוא מנסה להשיב שליטה.

"ככל שאצבור ניסיון יתכן ותשתנה נקודת המבט, ייתכן שביום מן הימים אראה דברים כמו סטטוס אפגרייד ופראקסיס.

אבל אם יום כזה יגיע ואם לאו,
יהיה זה חיוני שאפעל על פי קנה המידה המקובל על ידי האומה בצורת הליטני.

רק אם אעשה כן יהיו למילותי משמעות.
רק אם אעשה כן תהיה לי הזכות לנסות לשנות סדרי עולם בדרך שנראית לי סבירה יותר,

אבל לא רגע לפני כן.
אני חושב שזו המסקנה החשובה ביותר שהגעתי אליה."

לאחר רגע הוא מרחיב על הנקודה האחרונה:
"פעילות בקנה המידה המקובל היא מילוי כל פקודה יהא המחיר שיהיה.
זה כדי למנוע את הנזק העצום שיגרם אם כל אחד יחשוב כמו שאני חשבתי בהתחלה"

הלל מביטה בו, הבעתה חמורת סבר, כשהוא מפרט את המסקנה שהגיע אליה ואת התוספת על השיחה עם קונאטוס.
היא אומרת:

״אני שומעת ורואה שעברת תהליך למידה מאוד משמעותי. אני חושבת שחסרה לך נקודה אחת קריטית.
אמרת שאתה יכול רק לקוות שגארו שרצים תחתיך יהיו אמיצים מספיק כדי לפעול גם בניגוד לפקודותיך אם הדבר בוער בהם ונכון.
אני חושבת שמנהיג אמיתי ומוצלח באמת יהיה קשוב לאלו שרצים תחתיו. האחריות היא של האלפא, לא של אלו שרצים תחתיו.
לכן אתה צריך לא לקוות, אלא לשנות בעצמך מה שנדרש כדי שגם אתה תגיע למצב שבו אתה מסוגל לקבל דעות שונות ולהיות פתוח מספיק כדי להביט גם מהזווית שלהם. כדי שתוכל לקבל את האפשרות שהם צודקים יותר ממך גם אם הם רצים תחתיך.
לא בדיעבד ולאחר מעשה. החוכמה היא לזהות את הנקודה העיוורת שלך ברגע האמת.״

"בכנות, אם מישהו היה מתחנן בפני לעשות משהו כמו שאני ואדובי התחננו בפני סטטוס אפגרייד הייתי מאשר להם לעשות זאת גם במחיר גבוהה למדי.

אני חושב שזה חלק עצום בהובלת אנשים. לא להביא מישהו לסרוב פקודה ללא איומים זו חלק ממלאכה עדינה של אלפא.
כמובן שזה לא תמיד אפשרי.

אבל בעוד שאני מסכים איתך אמירה כזו כן פוגעת איפשהו במהות העונש שאני צריך ללמוד.

אם מנהיג מסיבותיו מחליט לא לאשר כזה דבר. ככלל, אסור לסרב פקודה שלו בשום אופן.

רק אחרי הציות תוכלי לקבוע מה דעתך על האלפא עכשיו,
ולקבוע האם מדובר היה בכשל פיקודי.
את לא חושבת?"

״אין פה פגיעה במהות העונש.
להיפך.
אני לא מסתכלת כרגע על זה שיפר או לא יפר פקודה. אני מסתכלת על האלפא.
החובה של אלו שרצים תחתיו היא לציית. החובה של האלפא היא להוביל בחוכמה בנחישות ובמודעות לאלו שרצים יחד איתו.
אני כאלפא לעולם לא מקווה שמי שרץ אחרי יסרב פקודה בעת הצורך. אם זה היה המצב הייתי מעדיפה לא להוביל.
אני עושה את המיטב להנהיג באחריות וכבוד לאלו שרצים תחתי. להיות ערה לגישות ולמסורות שלהם, ולחוכמה שהם עשויים להביא איתם.

לכן אני אומרת, אלפא טוב הוא אלפא שאלו שרצים תחתיו סומכים על שיקול דעתו וסומכים שיטה אוזן קשבת בעת הצורך ואף יהיה מספיק מכובד כדי לקבל את העובדה שהוא עשוי לטעות.״

"את צודקת." הוא מודה.
"זה באמת פותר את הקונפליקט."
"האם את חושבת שכל זה מספיק
כדי להסיר את שם הבושה?"

״השאלה היא האם אתה חושב שהעונש הזה היה צודק והגיע לך?״

"כן בוודאי, יש לי הרבה ביקורת על סטטוס אפגרייד אבל זה לא משנה את העובדה שפשעתי והגיע לי עונש.

אני מתוסכל מכך שאני כבר לא מבין מה הוא מצפה ממני. ולכן הגענו לתיגר.

״אני חושבת שהוא פשוט ציפה שתבין מה עומד מאחורי העונש וכמו שפילודוקס לעיתים מצפה -תפנים, תלמד ותשתפר.״
״חלק מהעניין זה לדאוג שלא תחזור על טעויות. לכן העונש כואב. לעיתים כאב פיזי לא מספיק בכדי לגרום לגארו ללכת ישר.
אבל פגיעה בכבוד היא כאב בלתי נשכח. הוא יודע את זה אבל הוא רוצה לוודא שאתה באמת מבין, אחרת תחזור על אותה טעות ובפעם הבאה הוא או פילודוקס אחר יצטרכו להעניש אותך בצורה חמורה בהרבה.״
היא לוקחת נשימה במעין אנחה:

״אני מניחה שאת החלק הנוכחי של העונש שלך הוא עושה כדי שהתובנות שלך לא ישארו אצלך, אלא יקבלו מימד אמיתי כשאתה תסביר אותם.
הרי כדי שמישהו בכיר ממך יסכים לעמוד מול סטטוס אפגרייד, הוא צריך להאמין שאתה באמת ובתמים למדת את הלקח וגם החכמת ממנו.״

"זה היה לאחר התעקשות שלי.
בהתחלה הוא ביקש שאלמד, אחרי זה שארשים אותו.
כשנמאס לי לנסות להרשים אותו הגענו לזה.
האם תהיה לי תמיכתך כשעמוד מולו עם שאר הבכירים?

הלל מהנהנת ״אני חושבת שאתה ראוי עכשיו לשם שלא מבזה אותך.״

"אני מודה לך מאד." הוא אומר וקד