15.8, אדריאן וקומביה.

אדריאן מחפש את קובמיה ברחבי הקיירן, מחזיק בידו צמיד עם גולות עץ שעליהן חרוטים גליפים. משהו בצמיד נראה מאוד.... מרגיעה, כמו אגם קטן שמימיו עומדים בדממה.
היא ראתה אותו בשבועיים האחרונים, והוא נראה שאוב ומרוקן מאנרגיה, אבל היום הוא נראה טיפה פחות.... מת.

הוא יכול למצוא אותה באחת מההפסקות שלה מעבודה על שיקום הקיירן. היא קוראת ספר בעברית, עליו כתוב בעברית "לימודי תיאוריה". היא נראית סובלת משהו.

מבטו נח על הספר רגע. "את נראית סובלת. את בדרך להוציא רשיון?" הוא שואל.

"אה, כן... אני מנסה." היא נאנחת. "אבל יש יותר מידי תמרורים במקום הזה."

הוא נאנח. "כן, זה נראה לי יותר מידי כאב ראש... בכל מקרה, זוכרת מה אמרתי לך במוט, לפני הקרב?"

"אה, אני לא בטוחה. למה אתה מתכוון?"

"אל תמותי, כי אני צריך להביא לך משהו." הוא חוזר על דבריו מאז.

"הא. כן. נזכרתי." היא חושבת לרגע, ונוגעת קלות בחוסר מודעות בעינה הימנית.
"טוב, שנינו חיים! מה רצית להביא?"

הוא משחק טיפה בצמיד שבידו. צליל חרוזי העץ נשמע קצת כמו צליל של מים מפכפחים.
"להקתנו קיבלה משימה מהלונאר ששומר על שביל הירח שלנו, שכל אחד מאיתנו יביא מתנה לאחד מחברי הספט."
הוא מושיט את הצמיד לכיוונה.
על חרוזי העץ חרוטים גליפים קטנים של 'מים', 'רוגע' ו'שליטה'. למען האמת רק ההתבוננות בו משרה רוגע.
"אולי לא רצתי איתך הרבה, אבל אפילו אני רואה שיש לך מאבק פנימי כנגד החיה שבך....." לשבריר שניה ניתן לראות על פניו הבעה מוזרה. אולי כנאה, או תסכול? אולי געגוע? "... ואני מאמין שהצמיש שהכנתי לך יעזור לך. לפחות בשלב הזה של המאבק."
הוא מושיט לה את הצמיד, וחיוך עייף על פניו.

היא מחייכת חזרה. החיוך שלה שמח בכנות, נראה שהמחווה נוגעת לליבה.
"תודה לך." היא אומרת בקול רך, ולוקחת את הצמיד. "אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה."
היא בוחנת את הצמיד ארוכות, מביטה בו על כל פרטיו. ואז לבסוף היא שואלת,
"מה בדיוק הוא עושה...? אם מותר לי לשאול."

"הוא מרגיע." אדריאן עונה בפשטות. "הרוח לא תשאר לנצח, אבל היא תעזור לך לא לאבד שליטה."

היא מהנהנת. החיוך על פניה גדל.
"תודה לך סוד הניצחון. זו מתנה נפלאה." היא לוקחת עוד רגע להתבונן בצמיד בפלא, ואז נראה שמשהו עולה בדעתה ומלהיב אותה למדי. "אם תרשה לי, אני אשמח..."
היא מחטטת מעט בתיק הקטן התלוי על כתפה, ולאחר רגע שולפת תליון של צדף משונן קטן. הוא מעוטר בעיטורי נחושת עדינים, ובמרכזו ישנה חריטה, מסומנת בנחושת, של גליף שמשמעותו 'טוּב לב'.
"היופי בצדפים האלה, זה שכדי להכין אותם צריך עדינות גדולה, שאפשר להשיג לרוב רק מתוך שלווה אמיתית. למרות שאין להם יכולות מיוחדות, לי תמיד נדמה שהם נושאים מעט מהשלווה הזאת איתם. אני יותר מאשמח אם תיקח את המתנה הקטנה הזאת, כאות תודה וכתזכורת."

הוא לוקח אותו, בוחן את הצדף העדין בהערכה רבה.
"הוא מרשים. מאוד." הוא אומר. "זה יהיה לי לכבוד." הוא סוגר עליו את ידו בעדינות.

היא מחייכת אליו חיוך רחב, שלאחר כמה שניות דועך מעט.
"הקרב פגע בך קשה, הא?"

הוא נאנח ומהנהן.
"יצא לי להרגיש כוח שכל פנריר היה רוצה, ולראות גאווה ריקה של זיכרון שבור. ולשלם על זה מחיר הרבה יותר מידי כבד." הוא נשמע רציני מאוד, ועצוב.

"הסיפור הגיע אלי..." היא נאנחת. "אבל אתה נראה כל כך... מותש. רוח האבות גזלה ממך את כל הכוחות האלו?"

הוא מהנהן לאישור.

היא מניחה יד חמימה על כתפו. "סיגראן... אם יש דרך שאפשר לעזור לך לחזור לעצמך- רק תגיד, אוקיי?"

"אממ.. אני לא חושב שיש משהו שתוכלי לעזור בו." הוא מחייך בהתנצלות.
"כשיהיה משהו שבו תוכלי לעזור אני אזכור שהצעת." הוא מוסיף קריצה קטנה.

(לא סביר שיהיה כי פיטר מנחה הכל כרגע.)

היא מרכינה את ראשה מעט, על פניה חיוך רך.
*סוף שרשור?*

והם נפרדים לדרכם.
*נראה ככה.*