16.11 - חרון החשמל

בשעת צהריים מוקדמת, לאחר שנעדרה מהקיירן מאז אתמול בערב, זאבה אפרפרה קטנה נכנסת לקיירן. בטנה וחזה מעוטרים בחמש צלקות מקליעי כסף, ועל גבה יש ארבעה פסים אלכסוניים ארוכים של רקמת צלקת סגולה. זוהי אשלין, והיא נראית על הפנים. שפופה, מותשת וכאילו הנפש שלה נדרסה על ידי מכבש.
היא מוצאת את חרון האלה וניגשת אליו בראש מורכן.

חרון האלה נמצא בלב הקאיירן, יושב שפוף על כיסא למול בור שכוסה (ונחפר) לאחרונה
הוא נשען לפנים על מקל הליכה מאולתר, וניכר שרגלו השמאלית במצב מזעזע - כף הרגל נראית מצומקת ומקומטת משהו, כאילו אחרי מקלחת ארוכה. הוא בבירור, אגב, לא התקלח, וריח עז של אש ועשן נוטף ממנו.

אשלין משתנה להומיד. ונראית אפילו יותר גרוע. זו הפעם הראשונה אי פעם שחרון האלה רואה אותה לא מאופרת. היא חיוורת, מכווצת בתוך עצמה, ונראית אבודה למדי. במאמץ ניכר, היא מכריחה את עצמה להישיר אליו מבט. "חרון האלה?" היא שואלת, בקול קטן ושקט ומאוד לא אופייני.

הוא לא משיב מבט לעברה. במקום זאת, מבטו קבוע אל עבר אותו בור מכוסה.
"כן?", הוא שואל בקור כזה שלרגע מרגיש כאילו היית באמצע סופת שלגים בסיביר, ולא בתירוץ הזול של ישראל לסתיו

אשלין משפילה מבט שוב ואומרת פשוט "סליחה."

"על מה? הם לא מתו באשמתך.", הוא אומר באותו קור. ואשלין יכולה להישבע שבאותו הרגע הטמפרטורה באיזור אכן יורדת, ולא רק בראש שלה.

"על אתמול."

"אם את לא מסוגלת להגיד על מה את מתנצלת, כנראה שאת לא באמת מבקשת סליחה. עכשיו אם סיימת - לכי.", כל גופו נוקשה, והוא לא מזיז מבטו מן הקבר. הוא נראה.... זקן יותר, בפשטות.

"שלא עצרתי כשקראת לי. שלא הייתי מסוגלת לעזור. שברחתי מזה. סליחה."

"זה.... זה בסדר...", הוא נאנח, "הם במקום טוב יותר. גאיה לקחה את רוחותיהם לארץ הקיץ הנחי... בכך אני בטוח.", הוא אומר, כמנסה לעודד את עצמו
"לא היה לך איך לעזור. לאף אחד מאיתנו לא היה איך לעזור."

אשלין שותקת לרגע."אני כאן עכשיו." היא אומרת לבסוף, והקול שלה נשבר קצת. "זה מעט מדי ומאוחר מדי. אני יודעת. אבל אני כאן עכשיו. למה שצריך."

הוא נושף נשיפה כבדה, כמעט ונושף את חייו החוצה.
"יש הרבה שצריך להיעשות. לדבר עם אבא של קאסידי, ועם ההורים של דרור... צריך לטפל בקין הזאבי שלו, אם מישהו מהם שרד את השריפה ביער.", הוא מתחיל למנות לעצמו משימות, "...צריך לקנות את הבית...", הוא ממלמל.

"אני כאן." אשלין חוזרת. "אני אדבר עם המשפחות ואטפל בבירוקרטיה." נשמע שברגע שהיא מדברת על משימות ספציפיות שהיא צריכה לטפל בהן, משהו מהביטחון והחיוניות שלה חוזר - משהו קטן, אבל זה שם.

"לא.", הוא אומר, "ב... בירוקרטיה", הוא לוקח רגע לבטא את המילה, "צריך עזרה. אבל אני ומוצא אחרון נדבר עם המשפחות. הן... היו האחיות שלנו. אנחנו נדבר עם משפחותיהן.", הוא מחליט, "אבל...", הוא מביט ברגלו, "אצטרך עזרה להגיע לשם."

אשלין מהנהנת. "אני אקח אתכם."

הוא נד בראשו, חוזר להתבונן בבור
"אנחנו צריכים להיות חזקים יותר."

אשלין מהנהנת בכובד ראש. "כן. כולנו."