מחלטרים כקציני נפגעים - הפסקת האלה - 16.11

חרון האלה מדדה אל רכבה של הפסקת חשמל, והנסיעה מתחילה. רגלו רקובה ובמצב רע והוא מתקשה להתיישב. בבירור הוא גם לא נוח עם הרעיון של לנסוע ברכב, אך לא אומר דבר על כך.

[אתם נוסעים לקומביה או דרור?]

(נראלי שקאסידי היא היעד הראשון.... יאללה לבית של ארתור - חרונוש וארתור כבר נפגשו בעבר כמה פעמים לרקורד.)

(גם אשלין וארתור כבר נפגשו לא מעט פעמים. מוצא אחרון בא איתנו?)

אשלין עוזרת לחרון האלה להיכנס לרכב, אם הוא נותן לה. במהלך הנסיעה היא שקטה, אלא אם כן הוא פותח בשיחה.

בהנחה ואכן אינכם מדברים הדרך אל הבית הישן של קומביה היא פשוטה. אתם מוצאים חניה בקלות מעצבנת וניצבים מול דלת הדירה. אין לאן לברוח.

(מה?! איך לא הייתה התקלות משוטטת? פיצוץ במנוע? משהו שיהרוג אותנו בדרך?)
מוצא אחרון לאל בא איתנו - הוא ממשיך לדאוג בדברים בספט.

חרון האלה מסרב לסיועה של אשלין, "אני מסתדר. תודה.", הוא אומר ובולע רוק.
בנסיעה עצמה נראה כאילו השקט הוא החבר הכי טוב שלו. הוא משחק מעט באגודליו, ומדי פעם משחרר אנחה כאובה.

ואז הרכב עוצר.

את מביטה לימיניך, מצפה שהמטיס האמיץ ירד מהרכב - אבל הוא נראה לבן כמו סיד, פניו משדרים שאלה אחת בלבד - "WHAT THE FUCK AM I SUPPOSED TO SAY?!"

אשלין יושבת לידו וממשיכה לשתוק לכמה רגעים. "לבוא איתך?" היא מציעה לבסוף, בקול שקט ורך, מביטה באמפתיה אל תוך עיניו.

הוא מביט היישר קדימה, "אני.... לא יודע.... מה אומרים?", הוא נראה אבוד לחלוטין

(לשם זירוז הסצינה)
"כן... אולי כדאי שתבואי..."

אשלין מהנהנת. "נספר לו מה קרה." היא אומרת באותו טון רך, "נתמוך בו. נציע לו עזרה בכל מה שהוא צריך."

הוא נאנח אנחה כבדה, הגובלת בנהמה, ויוצא באיטיות מהרכב. אפשר לשמוע את המחשבות שלו בבירור - ~הרבה זמן לא היה לי יום גרוע כל כך.~

הם ידפקו על הדלת.

כנפיו של חרוש, אגב, חבויות בתוך תיק.... תיק ששימש את קאסידי בעבר.

רגע ארוך יעבור לפני שמישהו יענה, וכאשר יענה מישהו לא תזהו אותו. הוא איש חיוור בעל עיניים כחולות אשר מביט בכם בהפתעה כאשר הוא רואה אתכם. מאחוריו, אתם שומעים את ארתור. "אני מתנצל, אלו..." הוא מביט בכם. "אורחים שלי. אנחנו נתראה בשבוע הבא". האדם מהנהן אליכם ועוזב אל תוך הלילה המוקדם. ארתור נותן לאדם לעזוב, ואז ניגש אליכם במהירות. "הכל בסדר עם קייסי? היא לא עונה".

חרון האלה שפיל מבט, "אני... אני מצטער, ארתור....", הוא נותן לדמעה אחת לזלוג על לחיו.
"קאסידי.... היא עם גאיה כעת..."

הוא ממצמץ פעמיים. "מה?"

"בואו נשב." אשלין אומרת בעדינות, אבל עם שמץ סמכות בקולה.

"מה זאת אומרת לשבת? איפה קייסי?" ארתור חרד. מוכה פאניקה. נדמה שהוא הולך לרוץ לחפש אותה מאחוריכם.

"ארתור... אני מצטערת." אשלין אומרת ונשמע שהיא משתדלת לא לבכות.

"מה מצטערת? איפה קייסי?!" הוא דוחף את חרון האלה מדרכו, אבל הוא נתקל בך. העיניים שלו נוצצות בבהלה אל מול לשלך.

אשלין מישירה אליו מבט. יש בו עצב אינסופי, אבל גם חום. הזדהות עמוקה עם הכאב של האיש האבוד הזה. היא בולעת רוק ולרגע נראית כמחפשת את המילים הנכונות, ואז עוברת לאנגלית ואומרת בשקט "She's gone."

חרון האלה מעביר מבטים בין השניים לרגע, נושך שפתיו, ממלמל משהו.

הדלת נראית חברותית מאוד פתאום

"מה קרה לה! איפה היא?!" המילים חלושות, שבורות.

"ארתור....", חרון האלה צועד צעד אחד לעברו, מניח יד על כתפו - יד שמנסה ככל יכולתו לשדר חום ואמפתיה - ומסתכל היישר לתוך עיניו. העיניים של שרץ מבריקות ורטובות מדמעות שמסרבות להמשיך לצאת, "היא מתה, ארתור... אני... אני מצטער..."

הבהלה והרטיבות בעיניו של ארתור מגיעות לשיא והוא מתפרק. לא על כתיפך אלא הרחק ממך. "קייסי... קייסי... למה? מה קרה? היא הייתה בת 17!"