23.4.2019, זכור את העשן, קאיירן מקורות הכוח

תמרות עשן יגיע ביום שלישי אל הקאיירן, יעבור את הבדיקה הסטנדרטית שאומרת שאינו מתולע ולאחר שיקבל אישור כניסה יטייל בקאיירן.

אילין יושבת שעונה על עץ, מהורהרת.

הוא ניגש אליה מחויך.
"זכריני, נכון?"

היא ממצמצת, ואז מסתכלת עליו. לוקח לה כמה שניות לזהות אותו. "או, תמרות עשן. כן. מה שלומך?"

הוא מחייך בידידותיות, "יום מעט קודר אך אתגבר על כך. טעמם של מיי החיים, ריחו של בשר צלוי, ומראות האש הנוצצת תמיד מעודדים את נפשי.
ומה איתך?"
הוא שותה מהבקבוק שלו ומציע לה גם.

..."היה לי... יום קשה. כן. גם." היא לוקחת את הבקבוק בתודה ולוקחת ממנו שלוק גדול. 
"איך החוויה שלך בינתיים מהארץ?"

(אלכוהול פיאנה כמובן)
"הממ... שאלה מעניינת.
בסופו של דבר עדיין לא יצא לי לעשות בה הרבה.
הייתי במקום בשם ראשון לציון, היו שם הרבה אנשים והמון בעלי חיים שנפלו לפני מאות רבות לאורגת. זה לא חדש אבל תמיד כואב להיזהר בסיפורים על כלבי הצייד הפרועים, על הנמרים וחתולים הפרא האכזריים, ולהסתכל על מה שהם הפכו אליהם כיום.

מצד שני היה קרב, ואני אוהב קרבות, במיוחד כאלה שאף אחד מאיתנו לא מת בהם.
את רוצה לדבר על היום שלך? אני תמיד שמח להציע כתף תומכת, חיבוק עוטף, או סיפור שישמע טיפשי אך יעודד את רוחך הדואבת."

היא נראית דיי אפרורית, אבל הסיפור של תמרות עשן על האנשים והחיות שנפלו לאורגת מצית בה ניצוץ של סקרנות.
"הם נפלו לאורגת?..." היא שואלת, אולי מתעלמת מהשאלה שלו לגבי איך היה היום שלה.

"כמובן. את גארו, את יודעת איך זה להיות זאב.
אנחנו חיה משפחתית, היררכית, אבל לא חיה חלשה וצייתנית.
כשבני האנוש זכו לחופש הפעולה שלהם, הם בייתו בעליי חיים רבים, בחרו את המאפיינים שהם מעוניינים בהם והרבו אותם לצורך הזה.
את יכולה לדמיין לעצמך דבר יותר נגוע ומזוהם באורגת מאשר לקחת מין שלם ולסדר אותו, להרבות אותו באופן מסודר ומכאני על מנת ליצור את הזנים שתואמים לצרכים שלך?"

איילין נראית נגעלת מהתיאור. "כן. זה... נוראי. לא לתת לטרף אפילו את החדווה של המרדף. של האפשרות לברוח..."

"לכן בני האדם הם יצור כזה מעוות, כל כך... מסודר.
אני לעולם לא אבין את זה.
אבל זו לא הנקודה, תרצי לשמוע על הסיפור של הריצה שלנו?"

היא מהנהנת, נראית שמחה להשחת הדעת, מתיישבת יותר בנוחות ומסתכלת על תמרות עשן בריכוז.

הוא מתיישב בישיבה מזרחית על האדמה, לוגם עוד לגימה ארוכה עד מאוד מהקנטינה שלו.
"סיפורנו מתחיל בצהרי יום שבת אחד. השמיים היו מלאים בעננים, והרוחות נשבו בחופשיות ופראות שתבלגן גם את הצמה הסדורה ביותר.

אל טריטוריית מגני הנעורים הגענו אני וקול מרום, ישבנו לארוחה ידידותית עם לב פלדה.
לאחר שיחה נעימה שלשלאות מנופצות הצטרפה, ובפיה משימה.
החלטנו לתת דרור לזעם שלנו, ולצאת לתור אחר תולע בארץ.

הגענו אל עיר בשם ראשון לציון, עיר גדולה ומסועפת.
הגענו אל הפארק העירוני, ובין המזרקות הנוצצות והעניים השיכורים מצאנו את המטרה שלנו, ישישי העיר שמאכילים ציפורים."

הוא עוצר ושותה עוד.

אילין מרימה גבה "דימפנה נתנה לכם משימה? מעניין. אז, מה הבעייה בישישים?"

"המשימה הגיעה האויב התולע הקודם, היא רצתה לבצע אותה והצטרפנו בשמחה.
הבעיה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הייתה דיי מזוויעה.
התולע השפל והסוטה לא פסח אפילו עליהם.
חלק מהזקנים היו פומורים, שכל מטרתם הייתה להאכיל את ציפורי העיר במזון דוחה ומתולע שכל מטרתו להפיל אותם.
הייתי אמור להתרגל כבר לרשעותו של התולע, אבל אני לא חושב שלעולם אוכל לקבל את הפשעים האלה בקור רוח.

בזמן שלב פלדה וקול מרום שוחחו עם אחד הזקנים שהם זיהו כפומור, שלשלאות מנופצות עקבה אחריי אחר והחלה לאתר את הבניין שבו נמצא הביין.
ואני? אני דיברתי עם חתול. ביררתי על מצב היונים, על טעמן, ועל מצבו. נראה שעד כה פעולות התולע לא השפיעו על התנהגות היונים.
בנוסף דיברתי עם יונה, שלא סיפקה מידע רב אך הודתה בכך שבעבר עשתה את צרכיה על אדם בכוונה. החלטתי לסמן זאת כשטות טבעית ולא כדחפים מלוכלכים שמגיעים מהמזון המתולע."

איילן צוחקת צחוק עייף אך אמיתי למשמע החלק האחרון בסיפור. היא מהנהנת בראשה.
"...כן. נראה שהספירלה נחושים להפיל את כל הציפורים ולהכניסן תחת הוויפורוויל. לפחות זה מה שאני מבינה. אולייש בזה משהו מעבר, אולי לא. מה איתך והלהקה שלך? כבר מצאתם טרטוריה?"

תמרות עשן עונה "הסיפור לא נגמר, אבל זה בסדר. אף סיפור לא באמת נגמר אף פעם.
אנחנו מחפשים טריטוריה, נבחר אחת בקרוב.
כנראה באזור הרי ירושליים, אני מרגיש שזה יהיה המקום הנכון."