29.04 - שיר ערש ללב הפלדה

אדם מגיע בצהריים המאוחרים לטריטוריה של מגני הנעורים. הוא מיילל בכניסה בחיפוש אחר רואהן.

מקדמים את פניו שתי רוחות של כלבים ענקיים שחורים עם עיניים אדומות בוהקות. כמה דקות אחרי שהוא מגיע יוצאת לקראתו רואהן, היא לבושה בשמלה קייצית קלילה וסנדלי עור פשוטים. "היי, קול מרום. מה שלומך?" היא שואלת אותו עם חיוך.

הוא מהנהן, משתנה להומיד. לגופו גופיה לבנה עם הדפס של דגל אמריקה וג׳ינס ארוך בהיר עם קרעים. לרגליו נעלי הליכה וסביב צווארו תליון הנחושת הנושא את סמל קרסנט מון. כמובן, הקלייב בחגורתו.
״שלום לך לב פלדה.״, הוא משיב, חמוש בחיוך לבבי משלו, ״באתי לשיחה קצרה במידה ויש לך כמה דקות להקדיש לי.״, בסך הכל ניגר כי הוא במצב רוח מרומם למדי.

"כמובן, תכנס לאכול משהו?" היא שואלת, ניכר שהתפקיד של המארחת טבעי לה.

״אני מקווה לא לאכול לבד.״, הוא אומר מחייך, ונותן לה להוביל את הדרך

רואהן עוברת לפיזי ומובילה אותו לבית שלה. היא מסמנת לאדם לשבת ליד השולחן אוכל בזמן שהיא נעלמת במטבח וחוזרת עם שתי קערות מלאות בנזיד בקר חם ועשיר ומלחייה . הנזיד מאוד טעים אבל נטול מלח לחלוטין. "בתאבון." היא אומרת לו בנימוס. "מקווה שתהנה מהאוכל"

הוא מחייך, נוטל את המלח ובוזק ממנו פעמיים על הנזיד, מערבב היטב באיטיות, מרחרח את הנזיד וטועם. אנחת רווחה וסיפוק יוצאת מגרונו, "this is some wicked stew!", הוא אומר בחיוך, ונד לה בהוכרה, "הוא מוצלח מאוד. תודה."
בזמן הארוחה הוא ישמור על השקט, אלא אם רואהן תאיץ בו לפתוח בשיחה.

רואהן מחייכת באושר. "שמחה לשמוע. האוכל השתפר מאז שהפסקתי לנסות לתבל אותו."
היא אוכלת בשקט, תשומת הלב שלה לא נתונה לאוכל.
כשאדם מסיים לאכול היא תפנה את הכלים, ותחזור להתיישב מולו.

"תודה רבה לך לב פלדה. האוכל היה מופלא, באמת.", הוא אומר בחיוך, ואז נאנח, "ועכשיו.... לעניין עבורו באתי.", עיניו פוגשות בעיניה, והוא אומר בביטחון, "אני מעוניין להקים להקה ולהצטרף לספט ישראל - אך הגארו עמם אני עתיד להתלהק הינם בספט, ואני מחוצה לו. אגאתון דרש שאם ברצוננו להתלהק, ושאלו לא יסולקו, עליי לקבל את הסכמת כל אלפות הספט בכדי להיות חלק ממנו.", הוא אומר במהירות משהו, אך ברהיטות מופלאה.
"שוברת השלשלאות הסכימה. גרינפינגרז.... הסס, אך הסכים גם הוא. באתי הנה לבקש את תשובתך - וחשוב מכך - הסיבה לה.", בעוד שהוא אומר שהוא בא לבקש, והטון שלו מבקש, משהו בעיניו לא ממש מבקש. משהו בעיניו דורש לדעת. הוא צמא לידע הזה יותר מאשר למים.

רואהן חושבת לכמה רגעים.
"יש לך את ההסכמה שלי"

הוא נשען לאחור, כמעט מרוצה, ״לא ענית על החלק החשוב... למה?״

"המלחמה בתולע במדינה הזאת קשה. כל עזרה חשובה." רואהן עונה בקול מעשי. "וגם, אני די סומכת עליך" היא מודה.

הוא מחייך, ״תודה. אני מקווה להוכיח עצמי ראוי לאמון שלך בי.״, הוא נאנח אנחת רווחה ואזמוסיף, ״עכשיו... למרות שזה לא חלק ממה שאגאתוןדרש ממני, ארצה לדעת אם יש לי גם את הסכמתם של בני להקתך. שנלך לפגוש אותם? או שהטוטם שלכם יכול להעביר לך את דעתם?״

נראה שרואהן משתמשת בקשר הלהקתי. "קיאן מסכים, לואס לא מכיר אותך"

״הוא... לא היה במוט האחרון, נכון? או שהתפספסנו באופן מצער? בכל מקרה, אם אינו מתכוון להתנגד מתוקף חוסר ההיכרות, אני אתמודד לעת זו.״

"לא, הוא היה חסר במוט. הוא לא יתנגד."