22.7 פרי הרוח ואנדרדוג

פרי הרוח חולפת על פני אנדרדוג במהלך ביקורו בקיירן. היא לובשת את החצאית הירוקה והחולצה הלבנה שלבשה במוט, אבל בלי וסט הצמר - בכל זאת חם.
"שלום!" היא קוראת. "טוב לפגוש אותך שוב. מה שלומך?"

אנדרדוג המחוייך פונה לעברתה, ומשתחווה קלות. "שלום לך, פרי הרוח. שלומי היה יכול להיות טוב יותר, אבל אילו החיים. תודה ששאלת. מה שלומך את?"

פרי הרוח משיבה לו חיוך. "טוב, תודה. מה מביא אותך לכאן היום?"

"טיילתי בארץ בימים האחרונים, והבנתי שזה רעיון טוב לחזור לכאן. אחרי הכל, איפה עוד אני אמצא גארו בארץ?"הוא ניער מעצמו קצת אבק. "אז, מה את עשית בימים מאז שהגעת לפה?"

"הגעתי לארץ לפני כשלושה שבועות. בינתיים טיילתי בארץ, רצתי עם חברי ספט, והיום התחלתי ללמוד את טקס המוט מזכריני. בנוסף דיברתי עם גרינפינגרס היום על עזרה בחלק מעבודות המשגיח."

"ובכן, זה נשמע כאילו היית עסוקה." אלכס הסתכל אל מרתה בעיניים, ואמר "תגידי, פרי הרוח, אוכל לשאול אותך שאלה מעט אישית?"

מרתה מהנהנת. "כן?"

אלכס השפיל עיניים כלפי מטה. "האם... האם יצא לך לאבד קרוב משפחה? מישהו שהיה חשוב לך?"

היא שותקת לרגע, מהנהנת, ושותקת לרגע נוסף. "כן." היא עונה בשקט, מביטה באלכס בעיניים מלאות עצב ואמפתיה. "כלומר... ככה הרגשתי. איבדתי את הלהקה שלי."

"זה בטח היה מאוד קשה בשבילך. אני בטוח שהם היו אנשים טובים." הוא מביט בה. "תרצי לספר לי עליהם, או שתעדיפי שלא לעורר את הזיכרון?"

היא מנענעת בראשה בתקיפות ואומרת "מגיע להם שיזכרו אותם. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור מי שאיבדנו." היא שותקת לרגע ארוך ומתחילה לספר. "ללהקה שלי קראו רודפי שלום. רצנו תחת חד הקרן שחור, כמעט שלוש שנים, ולפני כן התחנכנו ביחד כגורים. היינו אחים."

"עצוב לי לשמוע על אובדנם. על פי שם הלהקה, נשמע שהייתה לכם מטרה נעלה. אני יודע אבל מהו, ואני יודע איך זה מרגיש לאבד אח." הוא הרכין את ראשו שוב.

היא מהנהנת ואומרת בשקט "אני רואה."

"אבל זה לא משנה עכשיו, נכון? כל עוד אנחנו נלחמים למען גאיה... שום דבר אחר לא משנה..." הוא מוריד את סיכת מהלכי הזכוכית שהוא עונד ומביט בעצב רב. לפתע מבטו משתנה לחיוך הרגיל על פניו, והוא חוזר להבעתו הרגילה והמחוייכת. "מתנצל על כך."

"אל תתנצל. כמובן שזה משנה." מרתה אומרת. "אנחנו ממשיכים להילחם, כן, אבל בלי לשכוח את מי שאיבדנו."

"אני איני חושב שסבי היה מסכים איתך. לפחות לא את מי שהוא מחשיב לא ראוי לזיכרון."

מרתה שותקת לרגע, בוחנת אותו במבטה, אבל בעדינות. לבסוף היא שואלת "אתה חושב שהוא ראוי? מי שאיבדת."

הוא מסתכל בה במבט חד ונחוש. "אני לא מכיר אף אחד יותר ראוי ממנו."

"אז זכור אותו. ספר עליו. כבד את זכרו במעשים שלך. ואל תיתן לאף אחד להגיד לך שזה לא משנה." היא אומרת, מישירה אליו מבט נחוש באותה מידה.

"השם שלו היה מקסים מיכאלוב. הוא היה אחי הבכור. הוא נלחם ומת עבור גאיה. אבל יותר מזה - הוא היה בן אדם. היו לו רגשות ורצונות, הוא רצה לברוח משם, הוא רצה להגיע לכאן, הוא רצה להקים משפחה, היו לו חיים, ושם ופנים, ו... ו..." אנדרדוג נראה מאוד מאוד נסער עכשיו. הוא התנשף בכבדות ונראה שהוא מאוד עויין.

מרתה שותקת ונותנת לו להוציא הכל החוצה.

אלכס נרגע. הוא מסתכל על מרתה השותקת, ומרכין ראשו שוב. "אני... בדרך כלל לא מספר לאנשים על אח שלי. אני לא רוצה לחשוף חולשה. לא יודע מי מקשיב, או מי רואה .אחרי הכל, אדוני צללים."

"אתה מִדָמַם?" שואלת מרתה.

הוא מהנהן, וממשיך לשתוק.

גם מרתה שותקת לרגע. "אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה זה כואב, לא להרגיש שייך לשבט שבאת ממנו." היא אומרת. "אני שמחה שמצאת את מקומך לבסוף במקום אחר."