שלשלאות ללב הקפוא - 11.08 בקאיירן

דימפנה וקול מרום נפגשים בקאיירן.
בעוד שהוא שומר ארשת פנים ושםת גוף נחושים ובטוחים, הדבר בבירור אינו קל לו מולה בעת זו.
הוא נד לה לשלום, ״ שלשלאות מנופצות.״, הוא מברך

"קול מרום." היא מחזירה ניד ראש בלי לחייך, אבל שפת הגוף שלה לא עויינת בשום צורה. היא בגלאברו, לבושה שחור על שחור כרגיל, ונראה שהטפרים שלה גדלים חזרה לאיטם. "מה שלומך? בלב שלם לא עושה לך עוד צרות אני מקווה?"

הוא מנענע ראשו לשלילה, ״הוא מעסיק עצמו היטב. אני לא חושב שהוא באמת מחזיק אותי אשם.״, הוא עונה ביובש משהו, אך בבירור לא אומר הכל.
איך את מחזיקה?״

"אני בסדר." זה שקר גס אבל היא אומרת אותו בלי שניה של היסוס. "ולא חשבתי לרגע שקיאן באמת מאשים אותך. סתם היית שסתום לחץ יותר בטוח מכמעט כל שאר מי שהיה שם, והיו לו רגשות לשחרר. אולי הייתי צריכה לעשות אותו דבר. לא, קיאן לא מאשים אותך במה שקרה." היא בוחנת אותו במבט יציב. "גם אני לא. גם המילה האחרונה."

הוא מושך בכתפיו קלות. ״יופי, אני מניח.״
״לא מאוחר מדי לשחרר, את יודעת. להתסתיר ולשקר עכשיו בטוח לא יעזור לזה.״, הוא מכווץ שפתיו בתסכול

היא נושפת חצי צחוק. "אם אני משקרת לעצמי זה מותר. חוץ מזה, ככל שאני אגיד את זה יותר כך זה יהיה נכון. אתאבל על המוות שלו, אזעם על התולע שלקח אותו ואשמח על זה שזה היה הדבר האחרון שיצור המתועב עשה. אין בי זעם, כיליתי אותו בקרב, מול מטרה טובה שהגיע לה. יש בי עצב, הוא ישתחרר בזמן שלו. אין בי אשמה כלפיך ורק מעט כלפי עצמי." הטון שלה הופך לקצת פחות רציני. "ייתכן ששברתי שיא בכמות הזמן הקצרה ביותר תחת אלפא להקה."

לא יודע. יש מי שיגיד שזה הכי גרוע.״, הוא אומר אך שפתיו מתעקלות לכמעט חיוך.
כאשר מזכירה את עניין האשמה הכמעט חיוך נעלם והוא מהנהן באיטיות, ורק בקושי הוא לא צוחק לסוף דבריה
״בהחלט ייתכן״, הוא אומר ואז עיניו יורדות לרצפה לרגע, ״את יודעת... בפעם הקודמת שאיבדת אדם קרוב ויקר לי אמרו לי שזוהי ברכה. משום שבחסרונו של אדם טוב נשאף להיות טובים יותר למען גאיה, למענו, ולמלא את החלל שהותיר במלחמה עבורה.... אני לא יודע אם זה נכון. אבל אני יודע שמותו ידחוף אותי להשתפר.״

היא שותקת לרגע ואז עונה, בטון זהיר מעט, "אני לא יודעת מי אמר לך את זה ולכן לא אקח את הסיכון שבלפקפק באמירה, אבל יש מעט מאוד אנשים, בעיקר שיקרים לנו, שהאובדן שלהם הוא ברכה. החיים חשוכים וקצרים וכל אור שמאיר אותם הוא יקר, וכשהוא כבה זה אובדן. אובדן כואב." העצב ניכר מההבעה והקול שלה. "גם חייו היו יכולים לדחוף אותנו להשתפר באותה מידה. הידע שהוא מת בגבורה, למטרה מכובדת, לא ביזבז את החיים שלו על כלום, זה מנחם. הוא חזר לגאיה ואני מקווה שהתהילה שלו תקנה לו גלגול חדש ומפואר. האם אני אלחם יותר טוב לזכרו, כדי לסגור את החלל שהוא השאיר? כמעט בוודאות, כי לא תהיה ברירה. גאיה איבדה שומר וכולנו נצטרך לחלוק במשא שהוא כבר לא נושא בהגנה עליה. אבל החיים, לא המתים, אמורים להיות מה שדוחף אותנו להשתפר. זו דעתי."

״הפוליטיקלי קורקטנס שלך כלפי דברים שאולי מישהו מכובד ורם מעלה מהשושלת שלי אמר.... קצת מעורר בי גיחוך.״, הוא מחייך כעת באמת, ״זו הייתה אמי, אנסטסיה זנדרוב טבריביץ׳, בת דם לשבט כסופי הניבים ממשפחת קרסנט מון וכלתו של קוטל האפלה, הקורע את השמיים הכסופים, את׳רו א׳אורון לשבט כסופי הניבים אשר אמרה לי זאת.״, הוא מהרהר כמה רגעים, ״ראילי הרבה.... איך אגו מפריע לנו להשתפר אחד ממהלליו של האחר בעודנו חיים. ראיתי רבים שאומרים - ׳הוא נלחם. אני יכול להלחם פחות חזק.׳ - אני מתבייש להגיד שאני בעצמי הייתי במקום... דומה לזה. פעם, ממזמן. אבל מול מתים אין אגו. לעיתים נדירות בלבד יש טינה. אצלי.... נשאר הזיכרון של מי הם היו - ומחשבה על כל הטוב שהם לא הספיקו לעשות. מי שזכה להיות רוח אבות סימן שזו זכותו וחובתו ללמד, ומי שלא חסרונו בוער בלב.״, הוא נושף, ״אולי גם זה חלק מתפיסה מיושנת וחסרת אופק לעתיד מצד שבטי.״

"לימדו אותי שאם אני לא מסוגלת להיות מנומסת, לפחות שאהיה זהירה לגבי זה. ולעיתים להעליב אמא של מישהו זה חמור בהרבה מאשר את אבותיו המהוללים. קשה לי לראות אובדן כברכה, אבל אולי זו דרך לשינוי חשיבה שמונעת ייאוש. בכל מקרה, מול מתים אין אגו, ביחס לזה אין לי ויכוח. נלחם יותר חזק כי תמרות עשן בראש שלי ינזוף בי אם לא. אם אני לא אהיה מספיק פיאנה. הסטנדרט שהוא הציב די גבוה."

"בכך אין ספק.", הוא אומר.
הוא נותר דומם כמה רגעים, ואז מציע בזהירות, "שנשתה לכבודו?"

היא מחייכת, חיוך עצוב אבל קיים. "חשבתי שלעולם לא תציע." מאיפשהו לידה היא שולפת בקבוק ללא תווית שמכיל נוזל חום. כשהיא פותחת אותו הריח הוא של קוניאק ישן ואיכותי. "חשבתי שאני אצטרך את זה היום." היא מושיטה לו את הבקבוק קודם. "באמת, אל תלקה את עצמך על זה. הוא היה הגארו הכי מתאים למשימה, הוא הוביל אותנו באומץ, והוא נתן את כולו - מאוד מילולית - למען מטרה נעלה. הוא היה גארו בוגר ומנוסה, אלפא של להקה, הוא לקח על עצמו את הסיכון במודע." היא עוצרת. "משהו מזה עוזר? תגיד לי כשמשהו מזה יעזור ואני אגיד את זה גם לעצמי."

הוא מחייך לתחילת דבריה, נוטל את הבקבוק.
אך המשכם מכה בו בחוזקה, "אני חושב.... שאני קשה עם עצמי בעיקר על זה שלא הייתי מספיק. לא הייתי חזק מספיק כדי להרוג את שרון באותה אבחת קלייב. לא הייתי חזק מספיק כדי שפיבי תבחר לשלוח אותי במקומו, גם אם הוא האלוף שלה. שלא הייתי חכם מספיק לדעת שהעסקה עם רוח הדרך לא תהיה חזקה דיה...." הוא מתיישב על סלע, כמעט קורס לתוכו, הבקבוק עוד בידו.
"אך אני מבין כמה בר מזל הייתי שיהיה לצידי גארו כמותו. את יודעת.... שלושתינו כמה וכמה ריצות יחדיו - וקולו תמיד היה במקום. טפריו תמיד לעבר אויבינו. ללא היסוס. החלטי ומלא רגש ותשוקה. תפארת לפיאנה. תפארת לגארו." הוא מרים מבטו מהאדמה אליה, "לחיי ולזכר תמרות עשן - דוגמא ומופת לרגש, תשוקה, נחישות ודברים כה רבים אחרים. זיכרונך ידחוף אותי למצויינות. נוח לך באדמות הקיץ האגדיות גיבור.... נוח... עד אשר תחזור אלינו בחיים חדשים.", הוא לוגם מהבקבוק לגימה עמוקה, ואז נושף כמי שאינו מורגל באלכוהול (פיאני) במיוחד, לוקח נשימה עמוקה מהאף, ומעביר את הבקבוק לדימפנה.
נראה כי אין לו עוד לגמרי תשובה - מה עוזר. אבל יש משהו, בבירור.

"לזכר תמרות עשן, מי ייתן והדוגמה שהוא הציב תהיה מולנו תמיד, ותזכיר לנו איך להתנהל." דימפנה שותה לגימה לא מאוד גדולה, ושופכת חלק מהנוזל על הקרקע, חלקו של המת. היא נאנחת, "אתה יודע, התכוונתי לשאול אותו מה השם האנושי שלו ולא הספקתי. אני מניחה שהמילה האחרונה יודע, אבל בשלב הזה כנראה שזה לא מאוד משנה. אני יודעת לאיזו שושלת להודיע על המוות שלו, זה מספיק טוב." היא מושכת כתף בהשלמה פילוסופית מתובלת בתסכול לא פילוסופי בעליל.

"היו לנו ריצות טובות יחד, לשלושתנו. אני חושבת שבפעמים הבאות שנרוץ יחד הוא עדיין יהיה איתנו, איכשהו. זה מנחם, לא? הזיכרון נשאר. גם הריצה הזו האחרונה - היא הייתה טובה, קול מרום. בסופו של דבר, ניצחנו. המטרה הושגה. אני רוצה לחשוב שתמרות עשן היה רואה בקורבן שלו כמשהו סביר, בנסיבות."

״להפיל נקסוס קרולר.... זה הישג חסר תקדים....״, אדם מהנהן לדבריה.
״כיצד הוא נפל?״, הוא מגשש בזהירות, לוקח לגימה נוספת

"התכוונתי לשרון. הנקסוס קרולר הוא קצת...איך אומרים, חלק מהסיכון המובנה של להיות גארו? שרון הוא ההישג. אני מקווה שצלמארה הוציא ממנו משהו שימושי." (אני אניח שזה אירוע מתגלגל ולא שואלת הלאה)

השאלה תופסת אותה קצת לא מוכנה והיא עושה פרצוף. "מרגע שהנקסוס קרולר הופיע הכל נעשה מאוד מבולבל. אני לא בטוחה שיש לי את המילים לתאר - או שאני רוצה שעוד מישהו יצטרך לחיות עם המראות האלה בזיכרון שלו. קודם הגיעו ביינים של זבל, גדולים ומסורבלים אבל טיפלנו בהם. נראה שהם בעיקר ניסו להפריע, להגביל, להאט - ובעיקר את תמרות עשן. הרבה מרוחות הטריטוריה של חולי ירח נפלו בהגנה. ואז הגיע הנקסוס קרולר." היא מנערת את עצמה ניעור גוף מלא, כאילו להשתחרר מהזיכרון. "גם הוא התמקד בתמרות עשן. אני די בטוחה שזו הסיבה היחידה ששרדנו. היה אורח בטריטוריה, צופה כוכבים תאורג מתאילנד, רוכב על הפיל הלבן. היצור הפך אותו ל- אני חושבת שהוא שיח עכשיו. רוח של שיח? קצת מביך אבל לא נשארתי להעמיק בנושא. רגע אחד היה שם גארו, רגע אחרי זה שיח. הכרתי אותו סך כולל של רבע שעה. אני באמת צריכה לברר עם המילה האחרונה למי להודיע על זה...או למצוא מישהו שידבר איתו, שיודע שפת רוחות." היא קולטת שייתכן שהתיאור גלש למחוזות פחות רלוונטיים וחוזרת להתמקד בנושא.

"כל דבר שאיתו תקפנו את היצור, נהרס. החרב שלי, הטפרים שלנו, ניבים, ידיים חשופות אפילו התחילו להתנוון. בכל מקום שהוא עבר היה רק הרס ועיוות של המציאות. תמרות עשן נלחם, הוא היה בפרנזי, אני מקווה שהוא לא היה מודע למה שקורה לו, אבל יותר ויותר ממנו עוות ונשבר. אחרי שהיה ברור שהוא מת - לא נתנו ליצור לברוח. הוא ניסה. כשל. הלוואי שהיינו מצליחים לחסל אותו שניה לפני, חצי שניה אפילו, ואולי עוד היה מה להציל." התסכול ושאריות האימה ניכרים בקול שלה.

אדם אינו נראה מזועזע - אלא מעט מאוכזב, אם כי לא מביע אכזבתו בקול.
במקום זאת הוא נראה כמתכוון להניח יד מנחמת על כתפה של דימפנה.
בין אם תאפשר זאת ובין אם לאו, יגיד ״זה עבר. אין מה לפלל לשנייה או חצי שנייה נוספת בזמן שכבר היה. אין טעם למרר על חוסר האונים שלנו בפני המוות.״, הוא מגיש את הקוניאק, ״רק לשמור את זיכרונו קרוב לליבנו, ולהמשיך קדימה.״

היא מאפשרת, אבל רק לרגע לפני שהיא מושכת את עצמה מעט אחורה, לא בחדות. "אתה צודק, כמובן. לקונן ולהתלונן רק יוזיל את המוות שלו." היא שותה, ואז בוחנת אותו במבט חודר. "היה לך משהו נוסף להגיד קודם. שפוך."

״קצת... חבל לי. שהוא לא הנחית את המכה האחרונה.״, הוא אומר נבוך.

היא מחניקה חיוך, אבל ההבעה שלה מקרינה סימפטיה, אפילו חיבה. "נשמה של גאליארד רומנטיקן. אני מצטערת שלסיפור אין סוף אידיאלי. לפחות נקמנו אותו. ויום אחד נניח טפרים גם על הספירלה ששלח את זה אחרינו, ונסיים את הנקמה."

הוא מושך כתפיו קלות, ״אין לי מנוס מלהיות עצמי. גם ברגעים כאלה.״

״אפרופו הרקדן.... אתם יודעים מי זה? איך הוא נראה? משהו?״

"כל מה שתמרות עשן הספיק להגיד היה שזה היה ספירלה מחנך. הוא נראה קצת...בהלם, כשהוא הופיע, אז כנראה מישהו עם נוכחות מאוד מרשימה וחזקה. כמה מחנכים כבר יש להם שם בעזה? אני נתקלתי רק באחד אבל ייתכן שיש אחרים."