23.8, כלבי רוח

בשעת ערב, לאחר עוד יום עבודה אינטנסיבי בסדנה, פרי הרוח יושבת על סלע נוח מחוץ למגורי הקיירן ונהנית מספל חליטת צמחים. כמה נחמד יהיה אם תיתקל במקרה בחבר הלהקה החדש שלה!

אנדרדוג מגיע לאיזור עם מקטרתו מודלקת. נראה שהוא קצת עייף וטרוד, אבל הוא עדיין עם חיוכו העדין על השפתיים. הוא מביט באופק אל הלבנה המתנוססת ברקיע השמיים, ופולט אנחה, ספק של רווחה ספק של דאגה.

"אנדרדוג!" פרי הרוח קוראת לעברו. "שלום. מה שלומך?"

הוא מהנהן לעברה. "פרי הרוח! טוב לראות אותך. ובכן... יכל להיות טוב יותר, אבל אל דאגה. אני בטוח שהכל ישתנה לטובה."

"קרה משהו אחרי שהלכתי אתמול?" היא שואלת.

"קרו מספר דברים. היה... ויכוח קטן בין קיאן לבין תחיית הירדן ואני, שכדרך הגארו התחיל באלימות והסתיים באלימות. אל דאגה, העימות הסתיים. הכל טוב כעת."

"אני שמחה לשמוע. מה קרה?"

"ובכן... בלב שלם החליט שהוא רוצה להחטיף לנו מכות בגלל הבניאס... הוא אמר הרבה דברים לגבי זה שהטוטם לא בסדר, ושאנחנו לא מכירים אותו... והוא איים על סהר." קולו התהדק לפתע. "אז... הגנתי עלינו. יריתי בו. אוקיי, אולי זה היה אחד, שניים עשרים כדורים יותר מדי... אבל זה היה בשביל להגן על עצמנו."

מרתה בוהה בו לרגע ונראה שהיא מתקשה לעכל את מה שנאמר. "...ירית בחבר ספט."

"הוא חי עכשיו, נכון? זה מה שחשוב. אלו לא היו קליעי כסף, או משהו בסגנון. לבלב שלם היו את הדרכים שלו לתקוף אותנו, ולי היו את הדרכים שלי להגן." הוא אומר את זה בקרירות ומביט לעבר הירח. "אבל זה כבר לא חשוב עכשיו."

"נשפטת?" שואלת פרי הרוח.

"לא, מה פתאום." הוא צחקק קלות. "הם אפילו לא דרשו טקס התנצלות. זה אומנם היה מעשה פזיז, אני מודה, אבל אל דאגה יקירתי - אני לא רוצה או מתכוון להישפט בזמן הקרוב." חיוכו הממזרי שב לפניו.

"אני שמחה לשמוע." היא אומרת, משיבה לו חיוך. "פספסתי עוד משהו ראוי לציון?"

הוא מניד בראשו לשלילה ולוקח שאיפה נוספת ממקטרתו.

מרתה שותקת לרגע ולוגמת מהספל שלה. "אז... אנחנו אחים ללהקה עכשיו." היא אומרת, ונראה שהיא עדיין לא עיכלה את זה עד הסוף.

"כן, אני מניח שכן." הוא אומר בקלילות, אך עם רעד קל בקולו.

"לא כך חשבתי שזה יקרה, אבל... זה טוב. לא נועדנו להיות לבד. ומפתח ברגים צדק במה שאמר במוט. הגיע הזמן."

"זה היה מעט פתאומי, אבל את יודעת מה אומרים. לא טוב היות הגארו לבדו."

"בדיוק." מרתה מסכימה. "יש הרבה דברים שצריך להבין, אבל מה שחשוב הוא שאנחנו ביחד עכשיו."

הוא שותק ארוכות, ואז שואל: "מה את חושבת על סהר? ומה את חושבת עליה כאלפא?"

עוד רגע של שתיקה. עוד לגימה.
"קשה לי לגבש דעה עליה כאלפא כשמעולם לא רצתי תחתיה." היא עונה, ונראה שזה מעט מפריע לה. "כגארו... חונכתי לכבד את רמי המעמד, אבל חונכתי גם לא לשפוט אחרים. היא היתה מאוד נסערת אתמול. אני חושבת שכדאי שהיא תלמד לשלוט בעצמה, אבל בסך הכל הכוונות שלה טובות."

"תחיית הירדן היא אדם טוב, שאוהב את הארץ הזו. היא מתכוונת לטוב, אבל אני לא יודע עד כמה חכם שאנחנו רצים אחרי מישהי שמסוכסכת עם אלפא הספט."

פרי הרוח חושבת על זה לרגע ארוך. "אני מאמינה שאלפא הלהקה צריך להיות הגארו הראוי ביותר לכך, ולא להיקבע משיקולים פוליטיים." היא אומרת לבסוף. "בריצה שלכם ביחד, היא היתה האלפא?"

"אכן. היא הייתה אלפא טובה וחכמה. פעלה נכון, ולא מתוך זעם." הוא אומר בקור רוח. "אבל ייתכן שמצבה בספט יקשה עלינו."

"דיברת איתה על זה?"