24.8 בערב המאוחר - מחפשת קול מרום

דימפנה מסתובבת באיזור הקיירן, מחפשת אחד כסוף ניבים מבית טוב לשיחה צפופה.

(כן זה שרשור עבר, באישור עדן ועמיחי נא לא להצטרף אליו בלי תיאום מראש).

את אדם לא קשה למצוא. מותש ועייף למול המזבח לחד הקרן. הבעתו קפואה כמו ששם המעשה שלו מרמז על ליבו.

הוא נאנח, בבירור לא שם לב לגארו המתקרבת.

היא משתעלת בנימוס לתפוס את תשומת ליבו. השיער שלה קצת עומד לכל הכיוונים אבל מעבר לזה היא נראית כאילו עבר עליה יום יחסית רגוע - מה שלחלוטין לא קרה. "קול מרום? כשתסיים אשמח להחליף איתך כמה מילים."

"הא, שלשלאות מנופצות. סליחה, לא שמתי לב...", הוא מגחך בעודו נעמד. "אני פנוי כעת."

"הכל בסדר." היא מחייכת, ושפת הגוף שלה זהירה אבל ידידותית. "רציתי לדבר על כל הבלגן אתמול."

הוא נד, ״מובן. חיכיתי לכך.״

"הייתי רוצה לשמוע את דעתך לגבי האירוע - כולו, והחלק שלך בו. בבקשה." המילה האחרונה נוספת לאחר רגע של מחשבה, אולי כדי להבהיר שזו בחירה שלו, בשלב זה, מה להגיד ומה לא.

הוא מהנהן, ״כמובן - מן הראוי.״, הוא פוסק, וכמעט כאינסטינקט נראה שהוא עובר למוד של מספר
״השמש חצתה את קו האופק... טל עוד דובק בעלי הדשא, וריחו של זעם באוויר - כתמי דם מליל אמש עוד מכסים את האדמה.
מנהיגי הספט ישבו והתנצחו זמן רב - מריבתם נשמעה למרחק, ליבתה לבב זאב ואדם.
שן וטופר פגשו האחד בשני - והתיגר הראשון תם. קונאטוס זכה תיגר ראשון, והפנה גבו לשני. הרוחות שמעו. הרוחות ראו. מעתה יזכרו.

אך רגאבאש נוסף לוקח חלק בסיפור - עמל וצרה שמו, וכשמו עמל לחולל צרה.
האם בזדון? ביצר הרע? או שמא ברצון להפיח תקווה?״, המספר מושך בכתפיו, ״לילות יביאו לנו עמם תשובה.״, הוא דומם לרגע, מביט בעלים, הרוח משמיעה צליל רשרוש כאשר נושבת ביניהם וריח הדרים נישא מהמזבח החדש לעטלף שבקאיירן.
״׳לוכד האמת את דם אמך חומד׳, לחש עמל וטרחה. דבר שהביא לכדי מריבה.
׳לך תזדיין! היא לא מסריחה!׳ קראה ילדת הגאיה הצעירה
׳שבי בצד, ותכבדי מעמד!׳ קראה לוכד האמת הנכבד
ונקרא אז תיגר, ביללה וקללה - על מה יעלה בגורלה של אם העלמה.
אחד אמר ׳האלפא יחליט! כך נקבע ודובר.׳
אך היא התנגדה, ׳לא כל עוד אתה מייחל לאותו גורל אכזר.׳
טפרים וניבים התנגשו לבסוף, וקהל גדול בא כדי לצפות.
אך בלב הצופים הזעם חלחל, ואחד לזעם ויתר... התולע היטל, החרום גובר - הרגאבאש, טויל, עליו לשלם!״, ניתן לראות הבעה חלוקה של זעם וצער על פניו של אדם.
״אבחה ראשונה - והלסת הלכה. משם הסיפור הינו לא עוד יותר מכתם דם.
אך לבסוף, בהירות, פיקחון חושים. תמימות קיפחה עצמה בשם אחים שרבים. הגליארד הזועם, הלוא הוא אני, ולהקתו כולה, עמדו בזעם כאשר אחר חרץ גורל אחותם.
אך בשאלה פשוטה, את גורלה שינתה - כך עשתה זאת העלמה. שמה נלקח, שונה ונחרט מחדש - עיוורת לאמת, כי כך הייתה, לא ראתה שלוכד האמת רק רוצה טובתה - גם אם בדעתו הוא טעה.
אך אחד נותר עם זעם בלב, תיגר נוסף הוא קרא.
קול מרום שמאס במריבה, מבט אחד בעינו ירה. עין פוגשת בלב שזועם - אין מנוס מעוד מריבה.
אז את אגרופו הרים, ובמנהיגו שלח. אך זה המשיך להיישיר מבט. שלף גם חרב, ולמולה הכסף נשלף. האבות התרעמו, והאדמה רעדה, אך בה במהרה הקלייב ננעצה. לא למריבה נשלפה - אחא סמל שדם לא ייגר עוד על קברה של תמימות ותקווה.״, הוא בבירור מתייחס לחד הקרן שקיפח חייו.
״לבסוף הוא נכנע, והם החליפו מילה, אך החשש נותר... מן המריבה הבאה.
זהו שיעור... על ריב בין אחים. ומה קורה כשלאמת... אנחנו עיוורים.״, הוא פותר בטון טרגי ודרמתי.

דימפנה מקשיבה במלוא תשומת הלב שלה ונותנת לסיפור את הכבוד הראוי לו. כשקול מרום מסיים היא מהנהנת, ובבירור התרשמה מהסיפור וההגשה שלו. "אני מקווה לשמוע את הסיפור הזה שוב במוט, הוא חשוב - ומסופר טוב - מכדי שיגיע רק לאוזניים שלי. אחרים שלא היו שם צריכים לשמוע אותו גם, כי בוודאות ירוצו שמועות וגרסאות שונות של זה. הלהקה שלך - אתם בסדר פחות או יותר? אני לא צריכה פרטים, אבל אם בלב שלם צריך יישור חיצוני, תגיד."

הוא מנענע לשלילה, ״דנו במה שהיה לדון. אלאסטור לימד אותו שיעור, או שההפך הוא הנכון...״, הוא תוהה בקול רם, ספק מגחך ספק נגעל מהזיכרון, ״אנחנו בסדר גמור.״

"זה טוב. אני...לא, אני לא רוצה לדעת מה הם עשו. כל עוד אתם בסדר, זה כל מה שחשוב. אני שמחה שמוצא אחרון חזר אלינו." יש חמימות אמיתית בקול שלה.

"עכשיו, אני אתן לך רגע את העמדה והתפיסה שלי על כל העניין. לא עמדת הגאליארד, אפילו לא עמדת הפילודוקס. מה שאני ראיתי מגובה הקרקע." היא משלבת זרועות ואז מורידה אותן בתנועה מאוד מודעת לעצמה כדי לשמור על עמידה פתוחה. "גארו. נלחמים. גארו זועמים. מדי פעם הדרך היחידה שלנו לנהל דיון היא האגרופים וטפרים. ככה גאיה יצרה אותנו וזה הכוח שלונה נתנה לנו ומדי פעם גולש מחוץ לשליטה. בכולנו יש את ניצוץ התולע, ולפעמים הוא מתפרץ, ודברים נשברים, מתפרקים, נהרסים. זה קורה." היא מושכת כתפיים. "זה לא החריג, זה הכלל. אתמול היה די חריג, יחסית לכלל, כי היו שם כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה רוחות התערבו. אבל לא נשבר או נהרס או התפרק שום דבר שאי אפשר לרפא או לשחזר או לבנות מחדש. אז התפקיד של כל מי שהיו שם זה לעבוד על זה, לרפא ולשחזר ולהחיות את הרוחות ולהחזיר דברים למה שהם היו, אבל...זהו. זה הכל. חלק ממה שצריך לרפא זה יחסים בין גארו, ששם נכנסים פילודוקסים במקרה הצורך." היא עוצרת ונותנת לו להגיב אם הוא רוצה.

״הבנתי ששומר האדמות דורש פיצוי מן המעורבים.״, הוא מציין, כנקודה שיש להתעכב עליה.

"כן, ככה שמעתי. סך הכל סביר, לא? נגרם להן הרבה נזק. גם הלהקה שלי תיקח חלק בשיקום." היא מהנהנת. "קצת מפתיע שכולם התערבו ככה. לא ראיתי את העכברים מתערבים בתיגר בעבר."

"יש היאמרו שבכך שבחרתי בחמלה למול קיאן ולא נטלתי את ידו על שהכה אותי כשם שעשה כיבדתי את חד הקרן.", הוא אומר כדעה קיימת שהוא עצמו עוד מתחבט בה, "על כל פנים, אאלץ לשמוע בקשתו או דרישתו מפיו.", הוא נראה שוקל אם להוסיף דבר מה נוסף, אך לבסוף מוותר.

"יש לך עוד דברים להגיד, תגיד." זו לא בדיוק הוראה, אבל גם לא ממש הצעה מנומסת.

הוא נד לשלילה, "איני מעוניין שדבריי ישתמעו כסרה בגארו אחר, אם אין אבל בכפו. כמו שציינתי - יהיה עליי לשמוע את שומר האדמות.", הוא נמנע באופן מנומס מצד אחד, ואומר הכל מצד אחר.

"חילוקי דעות שהם לא איתי, עדיף לך לאוורר מול מי שכן רלוונטי אליהם. אבל, תזכור שחלק מהעבודה של פילודוקסים הוא גם לתווך ולגשר." נראה שבזה היא מוכנה להניח לנושא לכרגע. "הייתה לך הבעה של להגיד עוד משהו מוקדם יותר, במשפט של עמל וצרות. משהו שחשוב להגיד עכשיו, או למישהו אחר מאוחר יותר?"

״לא חיבבתי את האופן שבו המשפט בוצע.״, הוא מודה בפשטות, ״אין לי כעס על גזר הדין, או מחשבה שהיה לא הוגן, לכאן או לכאן.״, בבירור אדם חושב שהיה מקום לעונש מעט יותר נוקשה, אבל אינו רואה בפסק הדין לא הוגן, לכן שמר על פיו חתום

״אני מתכוון להגיד זאת לנותן סימן בהמשך.״

"אני חושבת שזו פעם ראשונה שנותן הסימן משמש כשופט יחיד בפני הספט, מחוץ ללהקה שלו. כהתחלה זה היה עונש סביר, למרות שהייתי מעדיפה אם מישהו היה מרפא את הילד המסכן כדי שהוא יוכל לדבר בשם עצמו ולא רק דרך הטוטם הלהקתי בלי שמישהו יעביר לכולם את העמדה שלו. איך היית רוצה לראות את המשפט מתנהל?" היא נשמעת סקרנית, בלי שיפוט או ביקורת.

"כשם שאמרת את - גארו שלא יכול באמת לדבר בשם עצמו במשפט, ראוי שמישהו ידובב אותו, לכל הפחות. מילותיו היו עלולות לעורר ספקות ומחשבות - היו עלולות לגרום למישהו לחשוב שראוי להפחית בעונשו - או להחמיר, אם ניכר כי לא נכון ללמוד מתוכו.", הוא נאנח, "נותן הסימן הגיע, שמע את דבריו של עמל וטרחה 'בדלתיים סגורות' כביכול, קבע אשם, וחרץ דין. פילודוקסים מסויימים בספט זכו במספיק כבוד והוכרה בכדי להרשות לעצמם ניהול משפט שכזה. כושר השיפוט שלהם הוכיח עצמו.", הוא אומר זאת בהערכה גמורה וברורה כלפי דימפנה, "נותן הסימן... תרם זכה לכבוד ואמון זה. הייתי רוצה לשמוע מישהו מדבר בעד עמל וטרחה. מישהו מדבר כנגדו. לעיתים קרובות כך הדבר בקרב בני שבטי - לוכד האמת פוסק את הדין, גארו אחד דובר בעד הנאשם, לרוב הפילודוקס מלהקתו, וגארו אחר דובר כנגדו. בעוד שלא היה חייב לערוך את משפטו כך בדיוק בכדי לרצות אותי, היה עליו לפחות לדאוג שקולו של עמל וטרחה ישמע. זה בסיסי בעיני, והוא טען לפוסטרן במוט האחרון."

"אני מכירה משפטים כאלה, בהם יש דוברים בעד ונגד, מאשים ומגן. זו דרך טובה לנהל משפט כשהזמן מאפשר. אני לא לגמרי בטוחה מה הייתה הדינמיקה הפנימית בלהקה שנגעה למשפט אבל יש לי הרגשה שחלק מהאירועים נותבו יותר על ידי מעוררת השינוי מאשר על ידי הפילודוקס. מצד שני, אם הוא לא יעשה הוא גם לא ילמד. דבר איתו על זה, אני בטוחה שהוא פתוח לביקורת ולרעיונות. עכשיו שהוא פוסטרן גם מפתח ברגים וגם אני נעמוד על זה שהוא יהיה פעיל ונוכח יותר בפעילות הפילודוקסים בספט, כפי שהמעמד שלו מחייב. כשעמל וצרות יוכל לדבר אני אחליף איתו מילה בפרטיות, כדי לוודא שהוא מבין למה קרה מה שקרה. בלי הבנה, גם הוא כנראה לא ילמד."

הוא מהנהן למכלול דבריה, ניכר כי הם ׳באותו הראש׳ די לחלוטין בעניין.
ניכר גם כי הוא מסופק מהשיחה, ואם אין לה נושאים נוספים לעלות הוא יפנה ללכת (וסוף סצינה?)

"שני דברים קטנים, לפני שאניח לך." היא עוצרת אותו בתנועה, בלי לגעת. "אני מאמינה שלא עמל וצרות ולא מעוררת השינוי דרשו לשפוט אותך על כל העניין. הריצה המשותפת שלו עם הלהקה שלך תספיק לאיחוי הקרעים, לדעתך?"

״ברגש, אני מקווה לכך. בהיגיון, אני תוהה אם הדבר לא יעשה יותר נזק.״, הוא מודה

"חוץ מזה ששלושה ירחים חסרים באותה ריצה זה כנראה יותר כאב ראש ממה שמנומס לדרוש מאלפא כלשהו להתמודד איתו, למה אתה חושש?"