11.12, רוח חופשית

בשעת צהריים, פרי הרוח נכנסת למגורי הקיירן כדי להכין את החליטה הקבועה שלה. כמה נחמד יהיה אם היא תמצא שם במקרה מכרסמת עצמות!

מרכסמת העצמות עומדת ליד הכיריים, מערבבת משהו סמיך בתוך סיר גדול

"שלום חופש!" פרי הרוח מכריזה על נוכחותה כשהיא נכנסת למטבח. "מה שלומך?"

"יהיה טוב יותר עם הנזיד הזה יעבוד." היא רוטנת, לא נראית מופתעת מנוכחותה של פרי הרוח. "מה איתך?"

"שלומי טוב, תודה. ממה הוא עשוי הפעם?"

"ניסיתי מתכון חדש, עם שאריות של צמיג. אבל זה יוצא... טוב, צמיגי."

"הגיוני. אני מניחה."

"חשבתי שלהוסיף חול יאזן את זה, אבל לא נראה שאנחנו מתקדמים לשום מקום...
טוב נו. מקסימום, אסי וגורי יהיו מבסוטים."

"אז זה יוצא שונה כל פעם?"שואלת פרי הרוח. נשמע שהמתנה המוזרה מסקרנת אותה.

"זה אמור תמיד לצאת עיסה לא ברורה די דומה בכל פעם. אבל לי יש את הסודות שלי." היא קורצת למרתה, וממשיכה לערבב. "רוצה לטעום?"

"למה לא."

היא מגישה לה כף מלאה בנוזל שחרחר- ובו צפה מה שנראית כמו פיסה של גומי.

פרי הרוח טועמת באומץ רב! מה המסקנות?

זה ללא ספק נע על הספקטרום בין צלי בקר לא ברור לבין צמיג. הטעם יותר קרוב משמעותית לטעם הבשר העשיר והמשביע, שעושה חמים וטוב בבטן בלילות קרים של חורף. המרקם יותר קרוב ל... אשכרה גומי.
התפוח אדמה טוב. או שאולי זו אבן חמרה?

"לא רע!" אומרת פרי הרוח. נראה שזה אכן טעים יותר משציפתה. "אני מכינה חליטה, תרצי גם?"

"תלוי. יש בה פחיות שימורים?
כאילו, הפחיות עצמן?"
גבי אומרת, שומרת על פרצוף רציני לשנייה, ואז צוחקת
"כן, אני אשמח מאוד. תודה."

פרי הרוח צוחקת, פונה לאחד מארונות המטבח ומוציאה ממנו ערימת עשבים וצנצנת דבש. "יהללך זר ולא פיך, אבל נאמר לי שהאוכל שלי טעים - אבל אני יודעת להכין אותו רק מ... טוב, אוכל."

"רגע מה?" היא שואלת, בבירור לא מצליחה לעקוב אחרי החלק הראשון של המשפט.
"טוב, נו, בטח לימדו אותך לבשל מלא נזידי כבשים וכאלה בשוויץ. אין איך להתחרות עם הדברים האלה."

"זה אומר שצריך לתת לאחרים לשבח אותך, לא להגיד בעצמך." מסבירה פרי הרוח ופותחת ארון אחר."וכן, אמא שלי לימדה אותי לבשל כל מיני דברים." היא מוציאה מהארון סיר, ממלאת אותו במים, ואז מניחה אותו על הכיריים לצד נזיד הצמיג ומדליקה את האש תוך התעלמות מוחלטת מהקומקום החשמלי בפינת הקפה.

"אימא שלי לימדה אותי לבשל רק פיצה של מעדנות." היא צוחקת. "את כזאת... כפרית."

"אני מכפר. מה זה מעדנות?"

"זו חברה כזאת, שעושה כל מיני אוכל שאפשר להכין במיקרוגל. לא באמת בישול, קיצר. אבל קל וזול." היא מושכת בכתפיה. "לא לכולם היו כבשים בחצר וכל הזמן שבעולם לבשל אותן חמש שעות על אש חשופה."

"בבית היה לנו מטבח." פרי הרוח מגינה על כבודה האבוד, אך נאלצת להודות "אבל באמת היו לנו כבשים בחצר." היא מוסיפה את העשבים והדבש לסיר המים, בוחשת ומכסה אותו.

"תתעלמי ממני. אני צוחקת עליך סתם כי אני מקנאה. הדבר הכי קרוב שהיה לנו לחצר זה עציץ כזה על המעקה של החלון, וגם בו כלום לא צמח."

פרי הרוח מהנהנת בהבנה, עיניה מלאות אמפתיה ועצב. "בטח לא היה קל לגדול בתל אביב."