סגירת קצוות, 9.12 תוך כדי ריצה חזרה מיוון

שתי זאבות קצת עצבניות והרבה עייפות רצות להן חזרה בתוך קבוצה של אחרות, בין איים ביוון בדרך חזרה לישראל. דימפנה מושכת קצת הצידה ומסמנת לאיילין לתפוס איתה מרחק מהקבוצה. "תהיי בסדר?" היא מקפידה לא לשאול אם היא בסדר כרגע, כי התשובה השלילית די ברורה.

"...אני... העבוד על זה. קשה. אבל רוצה ישתפר צריך עובדת" אומרת הזאבה הגדולה בהחלטיות, המבט שלה מופנה קדימה אל האופק כאילו קשר עיין זה מעבר לה באותו הרגע. "...מה ראית את?" שואלת בשקט.

"תמרות עשן. ואז יצאתי מזה." שפת הגוף של הזאבה מראה עצבנות, אפילו קצת בוז. "אם ככה נוקמות, לא צריך עזרה שלהן. בזבוז זמן."

היא נותנת בה מבט מהיר וקצת עצוב שמזכירה את תמרות עשן. זה יותר מבט אמפטי מאשר מכיל עצב על הגארו המדובר. היא מחזירה מהר את המבט קדימה ומהנהנת " לא זכות שלהן .."מבחן" " היא פולטת את המילה האחרונה בגועל. "הכנסת אורחים לא יודעות."

"לערוך מבחן, הגיוני. מה שקיבלנו בגללו, לא יודעת אם שווה את זה. נראה." היא שמה את זה בצד לכרגע ועוברת הלאה. "מה איתך? הרבה לא דיברנו. ממוט."

היא מהנהנת "היה לכם צרות. נראה רגיש. לא רציתם עזרה. חשבתי טוב לתת לכם לפתור ואז מדבר". המבט שלה מופנה קדימה אבל אוזן סוררת אחת שמסתובבת לכיוון דימפנה מסגירה את הסקרנות של אילין לשמוע מה הלך שם.

"לא חשבתי אפשר עזרה. עכשיו, אחרי, נראה רעיון נכון. את כן, אולי. אלפא לא. לא פיאנה לא נכנס ספט גדול כסוף. בסוף לא היינו צריכים." היא עוצרת לחשוב. "הלכנו לדבר עם אלפא גדול, ביקש הסבר למה עשינו מה שעשינו. הסברנו הכל, כמו שסיפרתי לכם. לא הסתרנו, לא זרקנו אחריות, הראנו כבוד. הבאנו מנחה. מלחמה נגמרה, אלפא גדול עצר. דיבר עם הרבה גארו, העניש חלק. הפסיקו להרוג." היא נשמעת מרוצה מזה. "אנחנו העלבנו טוטמים של החג, טוטמים של השבט. הפרענו חגיגה חשובה. לא התנצלנו מספיק. חשבנו אנחנו עושים נכון, וטעינו. קורה. אם רק טעות ולא בכוונה, אלפא גדול הוגן."

הזאבה פולטת אנחת רווחה "מנהיג חכם. מבין. רואה חזרתם כולם עם זנב במקום. אומר סלח? אומר גארו נלחמו שם סלחו גם?"

"גארו נלחמים שם לא ישתינו עלינו אם נעלה באש." מדהים כמה הביטוי הכל כך אנושי עובר גם בזאבית מדוברת. "אבל לא יהרגו אותנו, בגלל התנצלות. ואלפא גדול סולח, אחרי שמפייסים את הרוחות. לא סולח בלי עונש. אבל עונש פחות משהיה יכול." היא משפילה זנב במבוכה. "העלבנו מסורות, התעלמנו, התנהגנו כמו לא-פיאנה. עד לונה מלאה, מסורות מנותקות מאיתנו. רוחות שבט לא מסתכלות, לא עונות, לא באות אם נקרא. פיאנה באירלנד, לא מציעים אירוח, עזרה. עולם רוחות של אירלנד לא אוהב אותנו. גשר ירח לא פותח, קשר להקה מנותק, עד שעזבנו." היא נושפת בחצי שעשוע, חצי ביטול עצמי. "ארנבים בטריטוריה שלי לא מדברים איתי. בריגיד בסדנה מתעלמת מטעות לעולם חוזרת. לא נעים. אבל לא מאוד נורא. ורק עד לונה מלאה."

אילין ממש קופאת במקום לרגע, כאילו המילים הכו בה פיזית ומנעו ממנה להתקדם. "נוראי. מפחיד. אלפה גדול יכול לעשות כזה עונש. מאוד מפחיד. אבל אומר עכשיו לעולם לא תשכחו מסורות שוב." היא ממשיכה ללכת. "אולי לא שמעתי כל סיפור. איזה מסורות אומר הפרתם? אמר לא כיבדתם חג. למה אומר ככה?"

"אלפא גדול חזק. בגלל זה אלפא גדול." זה אולי טיעון מעגלי אבל הוא גם טכנית נכון. "העלבנו רוחות גדולות של ספירלה משולשת, הפרענו לסאוויין בהאשמה ויצרנו ריב במקום חברות לשנה חדשה." השם של החג יוצא במין יללה צולעת של גרון זאבי מנסה לבטא מילה אנושית, אבל לכי תסבירי חג-מתים-תחילת-מסע-שמש-חשוב-ורציני. "כשחושבים אחרי, היינו יכולים לחכות לבוקר אחרי. צריכים לחכות. לא לחכות, טעות. פגע חג, הפר מסורת, העליב רוחות גדולות."

היא מהנהנת באיטיות. "לא חשבתי על זה אני גם. עצוב. התרחקנו ממסורת. כבר לא חושבים כמו צריך. צריך לתקן. אחרי ירח עובר, רוחות מדברים איתכם, עושים מנחה לרוחות חג?"

"אפשר עושים. מקדישים להם לילה הכי ארוך בשנה, אולי. כבר קרוב." דימפנה מסמנת אישור.

אילין נראית מרוצה. "אדבר עם הורים זקנים שלי. נעשה כמו צריך." היא ממשיכה לרוץ כמה דקות בלי לדבר. לאחר מכן היא פותחת שוב. "סולנום הלך. לקח אישה. אומר שבט קורא לו." יש כאב בקול שלה, מהסוג שחיים איתו ולעולם לא באמת הולך.

"הלך הלך?" דימפנה עוצרת לרגע, כמעט מועדת ואת מתאוששת. "חבל. מצטערת. אובדן." שפת הגוף שלה משדרת צער וסימפטיה. "רק את ומטרה מקדשת עכשיו? רוח גדולה של להקה נשאר?"

..."הלך. אולי חוזר. בלב נשאר." היא מסכמת בעצב. "אני ומטרה מקדשת. טוטם גדול נשאר, אבל שתיים גארו לא צבא. אז כנראה ילך. אני... מדברת עם נועד לגדולות. טוטם שלהם פיאנה. טוטם טוב. שוקלת. עוד מעט ילדים. צריכה להקה גדולה. צריכה מישהו אחר אלפה. אני מטפלת גורים..." יש משהו כבד וטעון שהיא אומרת גורים.

"נועד לגדולות? מעניין." הטון לאו דווקא חיובי. "טוטם טוב. לוחם ירח מלא טוב. כסוף ניבים...אולי פעם יהיה טוב. שניים לא מספיק להקה, טוב להצטרף." לעניין הגורים, היא מטה ראש הצידה. "אם רוצה בני דודים מטפלים גורים, בני דודים יעזרו. תפקיד גארו חשוב יותר אולי." הכוונה כמובן לבני דם.

אם יש לה חששות דומים היא לא חולקת אותם בקול רם. " מביאה בן דוד. יטפל בגורים. אבל... פעם ראשונה. רוצה... גם. שלשלאות מנופצות חושבת נועד לגדולות לא אלפה טוב. למה?"

"ברור, רוצה גם." נראה שדימפנה מבינה את הרצון גם אם היא לא בהכרח חולקת אותו. "להקה חשוב. נועד לגדולות...לא אלפא רע. קצת לא מחליט טוב. קצת איטי. שקר הכי גדול שלו, 'אני מבין'." האינטונציה, זאבית ככל שתהיה, תואמת לזו של נועד לגדולות. "בטוח מדי ולא בטוח מספיק. עם תמיכה נכונה, יהיה טוב. את תמיכה טובה. לא יהיה מספיק טוב, תקראי תיגר."

אילין פולטת נביחה של צחוק זאבי לחיקוי של האינטונציה של נועד לגולות. "מסכימה. פילדוקס טוב, הבין שקר הכי גדול נכון. חשש שלי זה גם. אבל מספט, להקה שלו הכי טובה מצאתי להצטרף. רצנו. חרב אגדה פיאנה ספירלה לקחו. נועד לגדולות הוביל. הקשיב הרבה. זכירני צודקת איפה חרב. נועד לגדולות לא הסכים אבל הקשיב. טוב הקשיב כי מצאנו. פעם לא היה מקשיב. עכשיו מקשיב. למד. תולע חזק לקח חרב רחוק אבל נמשיך. נמצא. נחזיר פטיש. להקה עבדה טוב בייחד. כמו זאב אחד" היא נשמעת מאוד מרוצה שמדברת על הריצה שלהם. היא מהנהנת לאט לגבי החלק האחרון במשפט של דימפנה. "להיות אלפה... קשה. מעדיפה יש אלפה טוב. אם אין אלפה טוב, אני אלפה טוב. כן...." ואז מוסיפה בשקט "מקווה הוא אלפה טוב."

היא ממשיכה קצת לפני שכאילו חוזרת לקו מחשבה מהשיחה הקודמת "סיפרת לי על עונש. אמרת קשה. אמרת בושה. לא אמרת איך מרגישה שלשלאות מנופצות ראש פיאנה. איך מרגישה שלשלאות מנופצות. איך מנצחת קשה בושה בלב?"

"אמרתי לא רע כמו היה יכול להיות. לא מוות. לא סוף עולם." האוזניים שלה מסמנות סוג של ביטול או שחרור. "בושה, כן. לא טוב. אבל בונים מזה. גדלים. משתפרים. עדיין ראש פיאנה, עד שמישהו יקרא תיגר, אם ינצח. תיגר בריא לזאבים."

נראה שהיא שמעה מה שרצתה לשמוע "גדלים. משתפרים. כן. זה טוב. טעות לעולם חוזרת. לב בטוח. הם טוב?"

"הם בסדר. אם לא עכשיו, יהיו." השיחה נעשית אירונית להפליא, למרות שהמשוחחות עוד לא יודעות את זה.

אכן נכון. ואלה אם יש דבר מה להוסיף הן ממשיכות לרוץ להן באירוניה נעימה להלוויה שמחכה להן.